להיות קורבן

סיפורו של ח, שנאלץ להתמודד עם אלימות עד שניסה להתאבד, הוא סיוטו של כל תלמיד והפחד הגדול של ההורים. איך מזהים קורבנות אלימות ואיך מתמודדים. נורות אזהרה להורה המפוחד

22/05/2012
אפרת מונשרי גורן קבלו עדכונים מאפרת
  • RSS
» ThinkStock

בשבוע האחרון  פרסמה משטרת ישראל נתונים מרגיעים על ממדי הפשיעה בארץ ועל הירידה במקרים אלימים. גם דו"ח של משרד החינוך שפורסם לפני כחודשיים מעיד על שיפור המצב האלימות בבתי הספר. בפועל אנחנו ממשיכים לשמוע מדי יום על מקרי אלימות קשים, חלקם בין ילדים ואפילו ילדים צעירים. דקירת הילד ברחובות למוות או האונס של ארבעה בני 12 ילדה בת 11 רק אתמול.

לקורבנות אלימות הדו"חות והנתונים המרגיעים לא עוזרים. להיות קורבן המתמודד עם אלימות פיזית או אפילו רק עם הצקות בפייסבוק החיים כמעט בלתי נסבלים. התחושה שעולה שאין מה לעשות ואותם ילדים נאלצים להתמודד עם אלימות  בלי שניתן לעזור להם.

הסיפור הנורא של ח' - מכתב מתגלגל בפייסבוק

השבוע פורסם בפייסבוק מכתב מרגש ואמיץ של בחור בן 17, המתאר מסכת התעללויות פיזיות ונפשיות, שהוא עבר במערכת החינוך. הנתונים המרגיעים של המשטרה ושל משרד החינוך לא יעזרו לח. ק. (לבקשתו אנחנו לא חושפים את השם המלא), שנאלץ להתמודד כל חייו, לדבריו, עם אלימות פיזית ומילולית רבה בשטח הבית ספר היסודי. "הזיכרון הכי מדויק שלי מילדותי הוא מכתבי האיום שהייתי מקבל מהתלמידים בשטח הבית הספר היסודי או ממשפטים כמו: "חכה אחרי בית ספר" או "חכה בסוף היום" וסימנים מאיימים של "חכה, חכה, אני הולך להרוג אותך". הייתי מבועת מפחד כל היום, אפילו היו רודפים אחריי בריצה עד הבית בשביל לעשות זאת. כמובן שהבית ספר היסודי לא עשה כמעט שום דבר ממשי, למרות שידעו הכל. בסופו של דבר, בכיתה ו', עברתי כיתה והמצב החל להשתפר".

למרות שח.ק נהנה מתקופה קצרה של רגיעה, המעבר לתיכון החזיר אותו לזיכרונות העצובים מבית הספר היסודי: " כבר מתחילת השנה סבלתי מבריונות קשה בתיכון - מהקנטות והצקות מילוליות חוזרות ואיומות ואף מגע פיזי של סטירות, מכות, "כאפות". נהפכתי להיות הילד של השכבה- שאותו מקללים, "מכפכפים", שמרביצים לו, צוחקים עליו ודורכים אליו כל עוד יש להם הזדמנות".

"באותו זמן גם אחי עבר תקופה קשה מאוד מבחינה חברתית, הוא "זכה" להקנטות קשות ולמקרים חמורים שהסתיימו גם באלימות והייתי לצידו כל אותו הזמן. הוא היה מראה צד קשוח נגד הבריונים בבית הספר שלו שלמעשה היה מתפרק לי כל יום לרסיסים בין הידיים, כשהוא בכלל לא יודע מה אני עברתי".

ח. מעיד כי הוא התחיל להתנהג שונה, לחוש דיכאון, מצבי רוח. כשהוא שיתף את בני משפחתו בהתעללות שהוא עובר הוא זכה לתמיכה של פסיכולוג. הטיפול לא עזר וח. מצא עצמו מנסה להתאבד ונאבק באלימות פיזית קשה והקנטות בפייסבוק נגדו". ח מצא עצמו מבצע ניסיון התאבדות נוסף ואז עבר בית ספר בו הוא מרגיש טוב יותר.

"ישנם המון ילדים ונערים בגיל שלי ואפילו צעירים בהרבה ממני שעוד סובלים מהצקות והקנטות בבתי הספר, מבריונות קשה שכוללת גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית קשה שאין להם מה לעשות ולמי לפנות ונאלצים לסבול זאת כל יום. גם כשפונים - הבית ספר לא יודע מה לעשות. בדיוק כמוני ואפילו גרוע מכך. הן בבתי הספר היסודיים והן בתיכוניים. לפני שנה, נער בן 15.5 – דוד אל מזרחי ז"ל התאבד לאחר בריונות קשה בבית הספר התיכון שלו שכללה אלימות מילולית ופיזית כלפיו ומה שדחף אותו היה הבריונות ברשת הקשה שהופנתה אליו".

כל ילד עשירי

פרופ' עמוס רולידר מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבין תחומי אור יהודה ומחבר הספר "הורות ללא רגשות אשם". מכיר את המצב המתואר ואת חוסר האונים של קורבנות האלימות. במחקר שנעשה על ידו התברר כי שליש מילדי הגן סובלים מאלימות כלשהי בחצר בית הספר ומחצית מילדי בית ספר היסודי נתקלים בהצגות ובאלימות בצורת דחיפות, מכות או השפלות מילוליות". "כל ילד עשירי מפחד ללכת לבית הספר", הוא מזהיר, "הילדים הפגיעים ביותר במערכת הם אלו בעלי צבע עור שונה, עודף משקל, כישרון בולט, מבטא, או חזות או אופי שונים והמציקים הם בדרך כלל הילדים המקובלים"

איך יודעים שהילד סובל?

גילת מלכאן סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בילדים ובמשפחה ומנהלת מרכז תקשורת בונה מסבירה כי "כהורים ואנשי חינוך חשוב לזכור כי ילדים צעירים לא תמיד מבטאים עצמם מילולית, ואף לא מראים סממני דיכאון "קלאסיים" כפי שבאים לידי ביטוי בקרב מבוגרים. בנוסף, בניגוד למקובל לחשוב, ילדים ומתבגרים העשויים לנקוט בפעולה אובדנית אינם בהכרח אלימים יותר או אימפולסיביים. אמנם, מחקרים מראים כי קיים קשר בין כעס וייאוש לאובדנות, אך פעמים רבות הנערים שנטו לפעולה אובדנית לא היו בהכרח אלימים, אלא דווקא שקטים ומכונסים בעצמם".

גילת מלכאן סטיקלרו מדגישה כי חשוב שההורים והצוות בבית הספר ישימו לב לשינויים החלים בהתנהגותו של הילד, ומהווים סימן למצוקה רגשית:

  • נטייה לכעוס ולהתעצבן על דברים שבעבר לא הכעיסו כל כך. תוקפנות מילולית כלפי הסביבה, סף תסכול נמוך והתפרצויות רבות.
  • בחלק מהילדים יופיעו שינויים קיצונים במצב הרוח ותנודתיות במצב הרגשי, בכי מרובה, עצב, בלבול, כעס, הלקאה עצמית ותחושת חוסר ערך.
  • חוסר רצון לצאת מהבית, העדר עניין בתחביבים ופעילויות שהיו מהנות בעבר, העדר עניין בקבוצת בני הגיל.
  • שינויים בהרגלי השינה והאכילה של הילד- אכילת יתר או חוסר תיאבון, שינה מרובה או שינה חסרת שקט המלווה בסיוטים ופחדים.
  • ירידה בתפקוד בבית הספר, קושי להתרכז בלימודים, חולמנות, אי שקט.
  • קושי להתמודד עם מטלות היומיום, עייפות רבה ורצון להתבודד ולהסתגר בחדר.
  • הופעה מוזנחת, חוסר הקפדה על היגיינה אישית.
  • קושי לקבל מרות, ויכוחים מרובים בבית או בבית הספר.
  • בחלק מהילדים עשויה להופיע התנגדות ללכת לבית הספר ומיחושים שונים בגוף, כגון כאבי ראש ובטן.
  • בילדים צעירים עשויים להופיע פחדים וחרדות (רצון לישון במיטת ההורים) וחוסר רצון לצאת מהבית.
  • עשויה להופיע רגרסיה לדפוסים ישנים, הבאה לידי ביטוי לדוגמא בהרטבת לילה, קשיים בביטוי ורבלי, גמגום וכד'.
  • במצבים מסוימים עשוי המתבגר המצוי במצוקה לחפש דרכים לברוח מהרגשות המכאיבים ומתחושת חוסר האונים שחווה, ולפנות לאלכוהול וסמים או למעשי אלימות קיצוניים כדרך לחוש פוטנטי וחזק. לעיתים, יבטאו מתבגרים עניין רב במוות ובחיים שלאחר המוות.

כל אלה הם רמזים שחייבים להדליק "נורה אדומה" להורים ולצוות החינוכי. במקרים של חשש או ספק, מומלץ שלא להשאיר את הילד או הנער לבדו, להרחיק ממנו חפצים העשויים לסכן את חייו, ולפנות בדחיפות לאיש מקצוע.

יש מה לעשות?

הורים רבים התייאשו מהניסיון לדרוש מבית הספר להתערב. פרופ' רולידר מציין כי ההצקות מתרחשות בדרך כלל "במקומות שאין מבוגר בשטח או במקומות שהמבוגר איבד מסמכותו, אבל אסור לוותר ולקבל את האלימות כדרך חיים. דרשו מבית הספר להפעיל תוכנית להתמודדות עם הצקות. הספרות המקצועית והניסיון מעידים כי המפתח לפתרון בעיות ההצקה נמצא בידי הצוות החינוכי- המנהל והמורים. כשיש מודעות גבוהה, הגדרות ברורות לציפיות מהתלמידים ופיקוח ותגובות ברורות לאלימות ולהצקה, ממדי התופעה יורדים ואף נמנעים".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה