איך לנה דנהאם איבדה את בתוליה

רק בסלונה: קטעים נבחרים מתוך "לא כזאת", ספרה של לנה דנהאם ("בנות"), הקול של הנשים החדשות. הכנסי לקרוא ולענות על שאלה שתזכה אותך בעותק מתנה

28/10/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

בפרק הראשון בסדרה "בנות", דמותה של לנה דנהאם, הכוכבת והיוצרת, מכריזה להוריה כי היא כותבת ספר וחושבת שהיא "הקול של הדור שלי. או קול כלשהוא, של דור כלשהוא". בקרוב הסדרה חוזרת לעונה רביעית ואותה אוטוביוגרפיה מסתורית עדיין לא יצאה לאור - אך קריאה ב"לא כזאת: שיעורים שלמדתי כאישה צעירה", שיוצא כעת בעולם האמיתי, הוא הזדמנות לראות על מה בוססה האמירה היומרנית והשובבה הזו.

לנה דנהאם רק בת 28 וכבר מתעדת את חייה בסגנון הייחודי שלה, מלא הסתירות. היא בו זמנית דעתנית ומבולבלת, חמה ומנוכרת, חושנית ומגושמת, היפסטרית חדשנית עם נפש של יהודייה זקנה ממיאמי. התוצאה היא רצף תודעה מלא צבע והומור, ששואב מתוך עולם תרבותי עשיר שאת חלקו קשה להבין בלי המטען האמריקאי של ילידת שנות ה-80 בניו יורק - אבל גם אז, יש בו יכולת לגרום להתמכרות. יעל אכמון תרגמה את הספר שיוצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן, הנה חלק בלעדי מתוכו, והצעה מיוחדת לגולשות סלונה.

(הדס בשן)

***

את ג'ונה פגשתי בקפיטריה. לא היה לו סגנון מיוחד, מעבר לעובדה שהתלבש פחות או יותר כמו לסבית בגיל העמידה. הוא היה נמוך אבל חזק. (נראה שהגורל מייעד לי גברים שגובהם מתחת למטר שישים וחמישה.) הוא לבש חולצת בית ספר עם סיסמה כנגד אלימות כלפי להט"בים (בית ספר עם סיסמה כנגד אלימות כלפי להט"בים! כמה מקסים!) והגישה שלו למזנון האינסופי של הקפיטריה היתה  מסויגת למדי, עובדה שמצאה חן בעיני — אפילו הטבעונים נטו להעמיס מזון על צלחותיהם כאילו האפוקליפסה בפתח ולחזור למעונות קטטוניים ממאמצי עיכול. הזכרתי באגביות כמה אני מתוסכלת מהקושי שלי להגיע לקנטקי לשם פרויקט עיתונאי, והוא מיהר להציע את שירותיו. אף שנדיבותו היתה מרשימה, לא רציתי לנסוע חמש שעות עם אדם זר. אבל חמש עד ארבעים וחמש דקות סקס נראו לי בסדר.

lenacar2810

הדרך המוצלחת ביותר לממש זאת היתה מן הסתם לערוך מסיבת גבינות ויין, וכך עשיתי, בחדר שלי שגודלו שניים וחצי על שלושה מטרים ב"קומה השקטה" של בניין המעונות המזרחי. כדי להשיג יין הייתי נאלצת לעלות על אופני ולרכוב אחד־עשר קילומטרים בטמפרטורה שמתחת לאפס אל חנות משקאות בלוריין הסמוכה שם לא דרשו תעודת זיהוי, כך שבסופו של דבר כלל הכיבוד בירה וגבינה וקופסה גדולה של קרקרים מעורבים של "קאר". ג'ונה הוזמן "כבדרך אגב" באימייל קבוצתי שגרם לי להישמע רגועה בהרבה משהייתי באמת ("היי אנשים, לפעמים אני פשוט חייבת סתם לשרוץ בבית ביום חמישי בערב. ואתם?"). והוא הגיע, והוא נשאר, גם אחרי שכל שאר האורחים הסתלקו. זאת הנקודה שבה ידעתי שנגיע לפחות לבסיס שני. דיברנו, תחילה במרץ, ואז בחצי־קריאות לחוצות שמהוות תחליף לנשיקות כשכל הצדדים ביישנים מדי. בסופו של דבר סיפרתי לו שאבא שלי צייר פינים ענקיים עבור ג'וב מסוים. כשהוא שאל אם נוכל לראות אותם ברשת, תפסתי בעורף שלו והלכתי על זה. הורדתי חולצה כמעט מיד, כפי שעשיתי עם הטייס, ונראה שזה מרשים אותו. בהמשך למגמת האומץ, קפצתי להביא את הקונדום מתוך "ערכת ההישרדות לסטודנטים שנה ראשונה" שקיבלנו (למרות שהייתי סטודנטית שנה שנייה, ולמרות שהייתי משוכנעת למדי שאם האפוקליפסה אכן תגיע אנחנו נזדקק להרבה יותר מאשר חיקויי "ריי באן", חטיף גרנולה ופלסטרים מיניאטוריים).

בינתיים, בצד השני של הקמפוס, חברתי אודרי נמצאה בגיהינום פרטי מעשה ידיה. כל הסמסטר היא נאבקה בשותפה שלה לחדר, בת פילדלפיה שופעת חובבת פסטיבלי רנסנס שהיתה מושא תאוותו של כל חובב משחקי תפקידים וחסיד בלאק מטאל בקמפוס. אודרי בסך הכול רצתה קצת שקט, כדי לקרוא ב"ניו רפבליק" ולדבר באינטרנט עם החבר שלה מווירג'יניה, ואילו שותפתה לחדר יצאה עם בחור שניסה לבשל מת' במטבח המעונות, מה שהביא לביקור חירום של אנשים בחליפות אב"כ. אודרי ביקשה מהשותפה שלה שלא תחזיק את הטבעת למניעת היריון שלה במיני בר, והבחורה ראתה בזה עלבון שאין עליו כפרה.

לפני שיצאה בכיוון מפגש הגבינות והבירה שלי, אודרי כתבה לשותפה שלה פתק: "אם תוכלי בבקשה לעשות סקס יותר בשקט בתקופה של בחינות אמצע הסמסטר, אני ממש אעריך את זה". תגובת השותפה היתה לשרוף את הפתק של אודרי, לפזר את האפר על הרצפה ולהשאיר פתק משלה: "את כלבה פריג'ידית. תנקי את החול מהווגינה שלך".

אודרי חזרה בריצה לחדר שלי בתקווה שתוכל לישון אצלי. היא בכתה כי היתה מבועתת שהפתק השרוף אינו אלא הקדמה לנזק גופני חמור, וגם היתה משוכנעת למדי שאני לבד בחדר ועסוקה בחיסול הגבינות, ולכן היא פתחה את הדלת שלי לרווחה בלי לדפוק — ומצאה את ג'ונה מעלי. היא הבינה מיד שמדובר ברגע הרה גורל וקראה מבעד לדמעות: "מזל טוב!"

לא אמרתי לג'ונה שאני בתולה, רק שלא עשיתי את זה "הרבה". הייתי בטוחה שכבר ביתקתי את קרום הבתולים שלי בתיכון, בזמן שזחלתי מעל גדר בברוקלין במרדף אחרי חתול שלא רצה שיצילו אותו. ועדיין, זה כאב יותר משציפיתי ובצורה שונה — כאב עמום יותר, פחות כמו דקירה בסכין ויותר כמו כאב ראש. הוא היה לחוץ, ובמחווה לשוויון בין המינים איש מאיתנו לא גמר. אחר כך שכבנו שם ודיברנו, ויכולתי לראות שהוא אדם טוב, מה שזה לא יהיה.

***

>> רוצה לקרוא עוד? סלונה מחלקת 25 עותקים של "לא כזאת", לראשונות שימלאו את הטופס ויענו על השאלה:

באיזה רובע של ניו יורק מתרחשת עלילת הסדרה "בנות"?

 

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה