איך למדתי לקבוע דייט עם ילדיי

הבנתי שעלינו להיות קשובים לסביבה שלנו, לילדים שלנו ולעצמנו כל יום, כל הזמן. הקשר שלנו איתם נמדד אם אנחנו נמצאים בלב ובחיוג המהיר היומיומי שלהם, ולזה אין מסגרת זמן או "כשצריך"

13/11/2018
עומר המעגן-אסף קבלו עדכונים מעומר
  • RSS

אם לא הייתי מודע לעצמי הייתי מספר שתמיד הייתי אבא טוב, אבל זה יהיה שקר גס. תמיד רציתי להיות אבא טוב, זה נכון, אבל בין הרצוי למצוי כמעט תמיד יש פער ובמקרה שלי זה לא היה פער, זאת היתה תהום. תמיד אמרתי שאני שם, וכשהיה צריך, הייתי. הלכתי לרופא כשהיה צריך, הלכתי למנהלת כשהיה צריך, ולקחתי למשחקים כשהיה צריך. הצריך שלט לי במערכת היחסים עם ילדי הגדולים.

תוסיפו לזה שצריך לעבוד ולפרנס וצריך לטפל בלקוחות, ומפה לשם הצריך השתלט על כל הזמן ותשומת הלב שלי, והגדולים שלי נדחקו אחורה. ספרתי לעצמי המון סיפורים למה זה ככה והייתי מלך התירוצים, אבל באמת של החיים, מערכת יחסים בריאה עם הגדולים שלי זה לא יצר. בשנה האחרונה מתוקף מספר אתגרים שאני חווה, עולות בתוכי מספר שאלות ואחת מהן היא איך מיצרים קשר ראוי עם ילדינו? ככל שאני לומד יותר וחווה יותר, אני מבין שכשצריך זה טוב אבל זה לא מצוין. אנו נמדדים ביום יום, בשוטף, ולא רק כשצריך.

עומר המעגן אסף צילום: אלבום פרטי

הבנתי שעלינו להיות קשובים לסביבה שלנו, לילדים שלנו ולעצמנו כל יום, כל הזמן. הקשר שלנו איתם נמדד אם אנחנו נמצאים בלב ובחיוג המהיר היומיומי שלהם, ולזה אין מסגרת זמן או כשצריך. זה תמיד שם. החיים הם אוסף של רגעים שוטפים שחולפים ללא שוב, ואם לא נשים לב או נחכה רק לכשצריך, בפועל נפספס את החיים ואת הקשר שלנו עם ילדינו, וחבל כי זה מה שבאמת חשוב בחיים.

נשאלת השאלה איך עושים את זה. אני הכנסתי ליומן שלי שעות סגורות עם הילדים שלי. אם הקשר שלי עם ילדיי חשוב לי לפחות כמו הפגישות שלי, אז בדיוק כפי שאני לא מפספס פגישות עם לקוחות, כך אסור לי לפספס שעות עם ילדי. ביום שישי האחרון קבעתי להיות עם הגדולים שלי. הפעם גיא החליט ללכת לחבר ולי פעם ראשונה נוצרה ההזדמנות לערב אחד על אחת עם עמית בתי הגדולה. בחרנו ללכת לסרט בקולנוע, "#החייםהאלה #lifeitself" מומלץ בחום. לא קל אבל עם תובנות חיים מדהימות של רשת החיים והכוח האנושי לבחור ולקום גם כשהחיים מפילים אותך על הברכיים.

החיים עצמם צילום מסך

אני אומר לא קל כי גם עמית וגם אני בכינו בסרט. כל אחד לעצמו וכל אחד מסיבותיו ותחושותיו. בסוף הסרט דברנו על התובנות והתחושות שלנו מהסרט. אני נדהמתי מהחיבור הנפלא של שני הנושאים שאני עוסק בהם בשנים האחרונות - רשת החיים והיכולת לשינוי ושיפור ונחישות מול אתגרי החיים. עמית כעסה על הגיבור של אחד הסיפורים בסרט. היא כעסה על הבחירות והמעשים שלו.

מחוץ לקולנוע היתה עמדת גלידה, התלבטתי בקול אם זאת הגלידה או שנלך ל גולדה. ברור שגולדה התערבה המוכרת. אמרתי תודה ונסענו לגולדה. עמית צחקה ממני. אתה פדחן אבא. אני חושב שכל ילד חושב שההורים שלו פדחנים. אבל יכול להיות שבמקרה של עמית יש מצב שהיא צודקת. כמה הורים אתם מכירים שמסוגלים להתחיל לרקוד ברחוב סתם כי בא להם או לפתוח בשיחה עם איש זר ברחוב. אז כזה אני.

הגענו לגולדה וקלטתי שבעצם פספסנו ארוחת ערב. שאלתי את עמית אם בא לה לחלוק איתי ארוחת ערב. כן בכיף, ענתה לי. נכנסנו למסעדה מהירה ליד גולדה וחלקנו. ודברנו וצחקנו. כשסיימנו עמית הזכירה לי שנסענו כדי לקנות גולדה. ברור עניתי, אני הרי פוד פרוססור מהלך. כשנסענו הביתה עמית אמרה לי שאני הדייט הראשון שלה בחיים ושהיה לה כיף. עניתי לה שגם לי. ממש. הדייט שלי עם עמית ביום שישי היה אחד הערבים הכי כיפיים ואינטימיים שאי פעם חוויתי עם עמית והיא כבר בת 15.

מילה של אבא. הילדים שלנו גדלים כל כך מהר. תקבעו לכם פעם בתקופה דייט של אחד על אחד עם כל אחד מהם. זה ימלא לכם ולהם את הלב.

נ.ב. הייתי מעלה סלפי עם עמית אבל היא לא הסכימה להצטלם איתי כי אני אבא פדחן, אז קבלו את הפוסטר של הסרט (כן פוסטר. עוד מילה של זקנים).

עמוד הפייסבוק שלי לחצו כאן

הפרומו של החיים האלה:




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה