איך להצליח בעולם הזה ולהישאר שפויה

''המצב נעשה עד כדי כך בלתי נסבל שהחלטתי שדי לי, שאיני יכולה יותר. קמתי ועזבתי. ואז התרסקתי". לבנת פורן חושפת איך בנתה את עצמה בעשר אצבעות למרות הקשיים

10/12/2018
לבנת פורן קבלו עדכונים מלבנת
  • RSS

לא הרבה יודעים, אבל את חברת "לבנת פורן" הקמתי כאשר התהום איימה לשאוב אותי לתוכה. ממש מעט יודעים שבתפקידי האחרון חוויתי על בשרי את המושג "בוס מתעלל". דפוס ההתנהגות של בוס מתעלל דומה לדפוס המאפיין את הגבר המכה. זהו דפוס מתעתע, מבלבל ומטלטל: קודם מכות, אחר כך פרחים ונשיקות, וחוזר חלילה. ההתעללות בי לא הייתה פיזית אלא רגשית וכללה צעקות, קללות, ושיימינג בנוכחות עובדים, ספקים ולקוחות.

ואני, כמעט כמו כל אישה שחווה התעללות, בחרתי להאמין בכל פעם מחדש להבטחות שלו. הוא  היה מבטיח, בכל פעם מחדש, שהפעם זו הפעם האחרונה. שהוא השתנה, נשבע שזה לא יקרה יותר.
בתוכי ידעתי שאילו הבטחות שווא, לא האמנתי לו, לא האמנתי בו.
אבל כנראה שבעצמי האמנתי עוד פחות.
וזה קרה. תמיד זה קרה שוב. ושוב.

לבנת פורת צילום אלבום פרטי

המצב נעשה עד כדי כך בלתי נסבל שהחלטתי שדי לי, שאיני יכולה יותר. קמתי ועזבתי. ואז התרסקתי. שבועות ארוכים נדרשו לי כדי להתחיל לאסוף את עצמי. ישבתי בביתי שבורה וכואבת. הייתי נטולת אנרגיות עד כדי כך, שבבקרים בקושי הצלחתי לשלוף את עצמי החוצה מהמיטה. לבנת שהכרתי נעלמה, ואת מקומה תפסה מישהי אחרת. עייפה, מפורקת וחלשה, מישהי שהייתה מסוגלת לבכות שעות על גבי שעות בלי הפסקה. לא הצלחתי להכיל את הפער בין לבנת המנכ"ל בעלת ההישגים, לבין לבנת האדם שספגה השפלות ובוז.

אחרי תקופה ממושכת שבמהלכה שקעתי לתהומות שלא האמנתי שקיימים בי, הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי די. מספיק. הגיע הזמן להניח את העבר מאחור, לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. בשארית כוחותיי התיישבתי, כתבתי דף עדכני של קורות חיים. הסיכויים שלי למצוא מקום עבודה ראוי ושווה לא היו מזהירים, בלשון המעטה. קורות החיים של אישה בת 45, אימא לשלושה ילדים, הועברו במקרה הטוב לתחתית הערמה ובמקרה השכיח הושלכו היישר לפח האשפה.

הבנתי שהסיכוי שלי למצוא עבודה בתחום הניהול הוא קלוש, והפחתתי מאוד את הדרישות שהיו לי. אספתי מודעות "דרושים" שחיפשו מזכירות, טלפניות, עובדות מוקד – לא הייתי בררנית, פניתי לכולן. אפילו לא פסלתי על הסף את האופציה לעבוד בניקיון בתים – חיי הקיבוץ הכשירו אותי לכל עבודה, שחורה ככל שתהיה.

לבנת פורת צילום אלבום פרטי

האם אפשר לדמיין נקודת שפל מקצועית נמוכה יותר מזו שחוויתי?

"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", שר שלום חנוך. אבל המקום הנמוך הזה, שבו אנחנו פוגשים את שיא הקושי, רמות בלתי נתפשות של כאב ותחושה של כישלון מוחץ, הוא צומת דרכים חשוב מאין כמוהו עבורנו. זרוע אחת של הצומת תוליך אותנו לתגובה שתעצים את תחושת המסכנות והקורבנות.  זרוע שנייה תניע אותנו לפעולה. נלמד להשתמש בקושי שהפיל אותנו כמנוע שיחולל עבורנו שינוי, ונהפוך את הכישלון להזדמנות.

הבחירה לאיזה כיוון לפנות היא בידינו ותלויה רק בנו. הבחירה בין פסיביות לבין אקטיביות. בין כניעה לגורל וקבלת הדין לבין אי־כניעה והשבת מלחמה.

זוהי התובנה העמוקה שהבחירה בידינו. אנחנו לא קורבנות. אנחנו שולטים במה שקורה לנו, גם במקומות הכי כואבים, במקומות בהם נדמה לנו שהכול נגמר – גם שם אנחנו יכולים לבחור.
בסופו של יום — החיים שלנו הם אוסף הבחירות שעשינו.

לבנת פורן צילום יחצ

ואני בחרתי להילחם. לא לוותר.
זה התחיל כמו תקתוק מטרונום בראשי. בהתחלה כמעט שלא שמעתי את הצליל, הוא היה חלש ואיטי.
תיק־תק.
את.
תיק־תק.
יכולה.
תיק־תק. כן, את, את יכולה.
ככל שעבר הזמן הרגשתי את פעימותיו של המטרונום מתחזקות, וקריאתו הייתה ברורה ועקשנית:
תיק־תק את יכולה.
תיק־תק יש לך את הידע. יש לך את הכלים. תיק־תק הצלחת בניהול. הצלחת בעסקים של אחרים. תיק־תק, תיק-תק עכשיו זה הזמן שלך.

את הסיפור שלי תוכלו לקרוא בספר "לבנת פורן – בעשר אצבעות".
תפגשו שם את לבנת הילדה הבודדה, הזנוחה, השמנה, הילדה שמרגע שנולדה הייתה עסוקה בלשרוד בשממה הרגשית בה בחרו הוריה לגדל אותה. תפגשו את לבנת שרק כאשר הפכה לאימא פגשה לראשונה מונחים כמו בית, משפחה, אימהות.

תפגשו את לבנת, שבגיל 45 – ניצבה בפני תהום שכמעט שאבה אותה פנימה, אבל בחרה שלא להרים ידיים ולקום ולהתחיל מחדש. והלבנת הזו שפתחה חברה, הקימה עסק, הקימה ענף שהביא לשינוי בהתייחסות של כולנו לנושא מימוש הזכויות הרפואיות שלנו.

תגלו את הסיפור על הילדה שהיו לה את כל הסיבות להיכשל. אבל בחרה להצליח. ותגלו שזה לא רק הסיפור של לבנת, זהו הסיפור שלכם - כי מי מאתנו לא הרגיש (או עדיין מרגיש) מוקטן? דחוי? חסר סיכוי? ולכן כל אחד ואחת יכולים לקחת משהו מהסיפור הזה.
כל אחד לחיים שלו, כל אחד להתמודדויות האישיות והמקצועיות שלו.

** הכותבת, לבנת פורן, הוציאה בימים אלה את "בעשר אצבעות". בספר אוטוביוגרפי אמיץ במיוחד חושפת אחת מנשות העסקים המצליחות בישראל, את מסע חייה מילדות דחויה ומרדנית; דרך נטישת הלימודים בגיל צעיר והמעצר בכלא הצבאי; ועד להקמת העסק ששינה את עמדות ותפישות קדומות בנוגע לזכויות הרפואיות של כולנו. "בעשר אצבעות" הוא מסמך ביקורתי מרתק שלא פוסח על שום שלב בחייה של המחברת: הוריה, הקיבוץ בו גדלה, ובעיקר – היא עצמה. זהו סיפור חיים שובה לב ומעורר השראה על התבוננות, התמודדות והצלחה. 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה