איך זה שיום אחד הפכתי להיות לא רלוונטית?

פתאום אני יושבת מול ילדים שמסתכלים עלי בהטיית ראש מרחמת/מאויימת ובהבעה של "WTF עושה כאן הדודה הזו", עם השאלה הכי משפילה ביקום: "אז איך את מסתדרת עם צעירים?" - טל עירוני, 43, מחפשת עבודה

17/02/2015
טל עירוני קבלו עדכונים מטל
  • RSS

טל עירוני

מתי זה קרה?
אני לא ממש יודעת לשים על זה את האצבע אבל לפני חצי שנה גיליתי שהעולם התהפך. מלהיות זו שהחיים שלה גורמים לחמישים גוונים של אפור להראות בז', פתאום אני יושבת מול ילדים שמסתכלים עלי בהטיית ראש מרחמת/מאויימת, ובהבעה של "WTF עושה כאן הדודה הזו", עם השאלה הכי משפילה ביקום: "אז איך את מסתדרת עם צעירים?"

אני טל, בת 43, מחפשת עבודה.

כבר חצי שנה מראיינים אותי ילדים בפיג'מות וברור שזו נקודת התחלה גרועה למדי, כי אני, אימי הרוחנית היא קוקו שאנל ואבי הרוחני הוא טום פורד ושניהם הצהירו שוב ושוב שלהתלבש היטב זה סוג של נימוס כלפי האדם שאתה עומד לפגוש. כלומר שלא עניינתי אותם מלכתחילה והעובדה שאני טרחתי להתלבש הפכה אותי לעתיקה בשנייה שהם ראו אותי. העובדה שיש לי בויפרנד ג'ינס, מגפיים של סרג'יו רוסי וז'קט של פראדה לא רלוונטיים, אלא אם אני מועמדת לעבודה אצל ליאנדרה, אבל אני - אני בחרתי להשאר בארץ.

קצת חבל לי על הילדים ההיפסטרים האלה, כי בעיני הצורך הזה להיות מגניב ומיוחד אבל בדיוק כמו ההוא וההוא וההם, מצביע על דרך מחשבה דווקא מאד זקנה. עכשיו תבינו, אני בן אדם שרוב הזמן כותב וכשאני כותבת אני צעירה, רזה, יפה ונחשקת אז אני לא מבינה מה רוצים מחיי. הפסיכולוג שלי אמר שאני הבן אדם עם הדמיון הכי חסר בושה שהוא נתקל בו אי פעם, כי מבחינתי השמיים הם באמת הגבול.  בעיני אני רק בת 43, הסבתות שלי חיו עד גיל 95 ככה שאפילו לא התחלתי. אז איך זה? איך זה שיום אחד הפכתי להיות מיותרת ביקום? לא רלוונטית?

ויש מקרים שכן ממש רוצים אותי, אבל אז מציעים לי משכורת של בת 22 שגרה עם שותפים בפלורנטין. גם נורא מתנצלים תמיד, את יודעת, אנחנו סטארט אפ מתחיל... אבל אני באמת יודעת: שגייסתם לא מזמן כמה מיליוני דולרים, שהילד שהרגע סיים לימודים מרוויח אצלכם פי חמש ממה שהצעתם לי רק כי הוא "מ-פ-ת-ח" ואנחנו נפרדים ב"נאלץ לקחת מישהו עם פחות ניסיון כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשלם לך ככה" (כי אתם באמת צודקים, מישהי שהרגע סיימה קורס ניהול תוכן שקר כלשהו, יש לה הבנה בתוכן בדיוק כמו מישהי שיש לה תואר בארכיטקטורה, חייתה בשלוש יבשות שונות, עבדה בעיתונות, עשתה תערוכות, התנדבה במרכז לסיוע, ניהלה פורומים, כתבה ברשת לפני שהיו בלוגים, בישלה במסעדות הכי נחשבות, התחתנה, התגרשה, הקימה עסק מכספה ובלי שאבא והחברים העשירים ישקיעו ועוד ועוד...).

ואתם יודעים מה? אני סולחת לילדים האלה, כי אני אחות בכורה ותמיד ביקשו ממני להיות הבוגרת ושאני אבין, שאני לא קלה לעיכול ולא פשוט להיות בוס של מישהי שיכולה להיות דודה שלך ובאמת, זו חוצפה מצידי בגילי לרצות לעבוד במשהו כל כך מגניב וצעיר. אני דווקא לא סולחת לאלה שבגילי. אלה שמראיינים אותי במעין חדוות אחים ואחיות לנשק, מספרים לי על עשרות שנות הניסיון שלהם, מבחר האקזיטים שבאמתחתם, כמה שהם מקצועיים ושיהיו תשובות בעוד שבוע עד עשרה ימים. הם אלה שמעולם לא טרחו לחזור אלי עם תשובה, הם אלה שהפכו אותי לבן אדם מיותר, אפילו לא בן אדם, מישהי שלא ראויה להתייחסות כלשהי, סמרטוט.

ואומרים לי המעודדים שזה כמו דייטים - יש את הבחורים האלה שנעלמים כי לא נעים להם לגמור איתך. אבל זה לא דייטים, וזה כל כך לא מקצועי, ובעיקר, זה כל כך מכוער.

ובמקביל, התחושה שכל הזמן מנסים לתחמן אותך, כל היום הצעות פרילאנס ("יהיה לך מגניב לעבוד מהבית") כי חס וחלילה שבן אדם אם הוא כבר זקן, שיוכל להזדקן בכבוד עם תנאים סוציאליים. והתרוץ הזה של "בחורה מיוחדת צריכה עבודה מיוחדת" לא עובד על אף אחד ואולי אני בחורה לא שגרתית אבל הצרכים שלי מאד שגרתיים (לחם! עבודה!).

אתם יודעים מה קורה אחרי חצי שנה כזו? את מתחילה להאמין להם, שאת לא שווה כלום ואת מיותרת ואין לך מה לתרום ליקום, ואת מחליטה שאין טעם לצאת מהפיג'מה, מהבית בכלל, את מנהלת רומן סודי עם נטפליקס ויום אחד אפילו זה לא מעניין ואת לא טורחת אפילו לפתוח את המחשב. ואז כולם סביבך מתחילים לדאוג ואומרים לך כל קלישאה אפשרית אבל בשלב הזה גם הגוף שלך קורס מהמתח ובאמת אין לך יכולת לקום ואת מבלה בקופ"ח ואמא אומרת לך "טוב, לפחות יצאת קצת מהבית".

אז החלטתי לעשות מעשה, משהו שייתן לי את האנרגיות להמשיך, משהו שיזכיר לי מי הייתי עד לא מזמן, פוש אחרון לפני שאני נוטשת את הסטארט-אפ ניישן, את המשפחה והחברים, את המקום שאני אוהבת כל כך, האנשים שאני אוהבת כל כך, לטובת מדינה סקנדינבית כלשהי, מקום בו המילה אגו היא (כמעט) מחוץ לחוק (נה לכם, יש לי דרכון זר!).

קמפיין למציאת עבודה של טל עירוני. צילום ארכיון: יוסי סודרי

פצחתי בקמפיין למציאת עבודה.
אמנם אין לי כספים לחלק כמו שעושות כל מיני חברות אבל הייתי שפית לפני שהחלטתי לעסוק בתחום השיווק הדיגיטלי לפרנסתי (עשיתי את זה בשביל הכיף 15 שנה וילדים יקרים, לפני שאתם תופסים עלי תחת, אם לא היה לכם אודיגו, אתם לא באמת מבינים את הגדולה של האינטרנטים).

אתם מוזמנים לדף הפייסבוק שלי לקבלת פרטים ותפריטים אבל במשפט אחד - אם תמצאו לי עבודה אני אבוא לבשל לכם ארוחת גורמה שלא טעמתם כמותה בחייכם!

עכשיו שיהיה ברור, אני לא מבקשת כאן טובה מאף אחד. אם אתם רוצים מישהו שהמוח שלו עובד מחוץ לגבולות המוכר, מישהו ששלא סתם מסמן וי כי כולם עושים, מישהו שיוצר הכי טוב דווקא מלחץ ולא מתקציבים בומבסטיים, מישהו שעומד בזמנים, עומד במילה, יתייחס לעסק שלכם כאילו זה העסק שלו, מישהו שייקח את העסק שלכם למקומות הכי רחוקים שאפשר - אז תפסיקו ללכת על קוקי קאטרס, תפסיקו לפחד מהלא מוכר, תעשו לעסק שלכם טובה ותקחו אותי.

תאמינו לי שג'ובס, צוקרברג וגם ברין היו נותנים לי ג'וב אחרי חצי שעה של שיחה, כי אני בן אדם לרוץ איתו, לא סתם לסמן וי על רשימות מכולת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה