איך הפסקתי להזדיין והתחלתי לעשות אהבה

"הייתה שם תחושה של שני גופים שהונדסו לפאזל אנושי אחד שלם, הרגשה של שני אנשים שמצאו את החתיכה החסרה, ידיעה של שניים שהנה הם שבו הביתה", נונה ד. לא רוצה לבחור יותר בין סקס לרגש, והיא גם לא צריכה

22/05/2013
נונה ד. קבלו עדכונים מנונה
  • RSS
» "הסנפתי בגעגוע עמוק את חומו" (אילוסטרציה, thinkstock)

כבר ארבעה ימים לא יצאתי מביתו. בזמן שמלך באדולינה הפרטי שלי מבשל לנו קצת אוכל אמיתי, (כדי שלא נחיה רק על גרעיני האבטיח שאנו מנשנשים עם האוזו-אשכוליות), אני מביטה בו סמוקה ומעורפלת מרוב אהבה ולא יכולה להפסיק לתהות על נפלאות הכוח של המוח - אחרת כיצד בכלל ניתן להתחיל ולהסביר את המהפך התפיסתי, ואיך דברים שראיתי משם אני כבר לא רואה מכאן?

פרטים שלפני רגע הפריעו, כמו ריח הסיגריות שאופף אותו או ניחוח קל של זיעה ושומניות עור בתום יום עבודה ארוך הפכו להיות הניחוח המועדף על חוטמי, ואיך זה שעכשיו אני פתאום מתמוגגת משיבושי העברית הקלוקלת שלו, וממש לא מבינה את יהירותי העקומה שגרמה לי בהתחלה לתקן אותו בלי סוף. אני נקשרת בעבותות אפילו לחזותו המרובעת והיורמית, לתספורת המיושנת שלו, להליכה הברווזית (טוב, זה רק כשאני גוררת אותו לגילופין – שזה כל הזמן פחות או יותר), מאוהבת בצמיג המצחיק והילדותי שלמותניו, ואפילו בבד השמוט של תחתוני הסבא שלו עקב היעדר תחת שימלא אותם.

חזרתי פתאום, הנה אני בבית

נפגשנו באקראי. חודש עבר מאז קראנו קדיש על מערכת היחסים הזאת, הכל היה נראה חתום וסגור בינינו. אפילו לא ידענו כמה כמהנו האחד לשנייה, אבל כנראה שהתגעגענו כהוגן, אחרת איך אפשר להסביר את התבוסה שנחל השכל בניסיון הנואש לצנן את המוח  הקודח עם משפטים הגיוניים בנוסח: "הרי נפרדנו כבר..." או "למה זה טוב עכשיו, כל המפגש הזה" או "יאללה... אנחנו כבר שיכורים מכדי לעמוד איתן מול הפרץ החרמני הזה, אבל מחר בבוקר נלך איש אישה לדרכנו ונתעלם לנצח מקורות הלילה הזה".

הגופות שלנו טבעו האחד בשני. נאחזתי בו כאילו הוא זה שמציל אותי מעצמי, הסנפתי בגעגוע עמוק את חומו, משקיעה עצמי בכל קימורי גופו ושפתיי שצמאו מפרידה ינקו את עורו, את פניו ואת לשונו ששוב השקתה אותי חיים.

הכמיהה החייתית הולידה לילה א-לה "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" שִיק, לילה לכתוב עליו הביתה (במחשבה שנייה, אולי עדיף שלא – טוּ מָאצ' אינפורמיישן עבור אמא סוניה). לילה שכלל את כל ארסנל הלוקיישנים האפשריים כמו המרפסת הפונה לרחוב הראשי והסואן (בעידן לחוץ של שפופי ראש אף אחד מביט למעלה), כמו על הרצפה המקפיאה (מזל לפחות שהבחור איסטניס), ושאר מיקומים קונבנציונאליים כמו ספת הסלון והמיטה בחדר השינה. טוב... נו... אז דילגנו על מקלחת משותפת וויתרנו על השיש במטבח – אבל לְמה תורמת עכשיו הקטנוניות הזאת?

ואיך לבי הלא תמים רוקד לעומתו

אז כן, היו במשגל המפואר והסוער הזה אחיזות חייתיות, נשיקות תובעניות, מחול  של לשונות, ירידות, מציצות, חדירות לשלושת הנקבים ותנוחה מיסיונרית אחת, אבל כנראה שהפכתי רכיכה אמיתית, כי מעל לכל התשוקה התאוותנית הזאת הייתה שם תחושה של שני גופים שהונדסו לפאזל אנושי אחד שלם, הרגשה של שני אנשים שמצאו את החתיכה החסרה, ידיעה של שניים שהנה הם שבו הביתה. לא נעים לי ככה לאבד את הרפיוטיישן, ובמחילה מראש על הקיטשיות של טינאייג'רית רוחניקית מתלהבת, אבל בפעם הראשונה מזה שנים רבות ומזה מאות או אלפי זיונים - חלקם מלאי אהבה – ננסך הביטוי "לעשות אהבה" בכל נים בגופי.

למחרת הסתובבתי ברחובות תל אביב מרוגשת, מבועתת ומחויכת בטמטום מאושר בו-זמנית. במשך כל אותו היום עסקתי בכוחם של תעתועי המוח; הרי לפני שנפרדנו דאגתי למַסְמֵר טוב-טוב את ארון המתים שבניתי ליחסינו באמירות דוקרניות וגועליות מהן אין חזרה - וכמעט שהצלחתי לפורר את הסלע האיתן שהבחור היה כשהכרנו, עד שהאהבה שהייתה שם הותשה, נכתשה ונותרה נטושה ובלי כוחות. והנה, חודש אחרי, אנחנו שוב יחד, ורק אלוהים עדי כמה גופי מפרפר ועולז: קצב הליכתי, עשב בשמלתי (רפואי, כן?) – אני באה מאהבה.

.>> לכל הפוסטים של נונה ד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה