איך אנחנו שוב מפסידות

איזה דיכאון. האם נגזר עלינו בעת הזאת לשתוק? לא להשמיע את קולנו? לתת לתותחים לדבר? האם זה גורלנו לעד שגנרלים ינהלו את החיים כאן, שרק מי שעשו קריירות צבאיות יחליטו עבורנו?

15/11/2012
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS
» ThinkStock

איזה דיכאון. איך זה קרה לנו שוב? איך שוב אנחנו נמצאים עמוק בתוך סיטואציה ביטחונית שמשתלטת לנו על החיים, שיוצרת מציאות כל כך קשה, שחוטפת מאיתנו את המרחב הציבורי, את השיח, את המחשבות, את היכולות.

איך זה קרה שוב שבעיצומה של מערכת בחירות מהחשובות שהיו כאן בשנים האחרונות, אנחנו שוב נופלים.

כבר חשבנו שאנחנו מצליחים לייצר כאן שיח עמוק. חשבנו שאנחנו יכולים לדבר בגלוי ובפתיחות על שאלות של פערים חברתיים. חשבנו שאנחנו מצליחים לייצר דיון ציבורי ער בסוגיות מגדריות. חשבנו שאנחנו מקיימים כאן תהליכים דמוקרטיים פתוחים, ישירים, גלויים, כמעט נורמליים.

חשבנו שאנחנו מנהלים פריימריז בכמה מפלגות, שלנגד עינינו צומחים מנהיגים חדשים, שאנחנו מצליחים לפלח את האוכלוסייה ולהבין מה מציק לנו, האזרחים. חשבנו שאנחנו מבינים יותר לעומק תהליכים שמתרחשים לנגד עינינו. הצלחנו ללמוד מושגים של צדק חברתי, להבין מהו שוויון, אפילו להשתמש במונחים מתקדמים של צדק חלוקתי, של חלוקת משאבים. למדנו למדוד את בית הספר שבו הילדים שלנו לומדים ולראות איפה הוא נמצא במדד הארצי. הצלחנו להבין ריכוזיות מהי. הסתכלנו בעיניים פקוחות על תאגידי ענק שמינפו את עצמם ולראות מה לא בסדר.

באיוושת טיל אחד

למדנו להיות צרכנים נבונים יותר, להשוות מחירים, לראות איפה עושקים אותנו ומרמים אותנו ואיך מוציאים מאיתנו כסף. הצלחנו להתאגד ולדרוש את זכויותינו. הקמנו קבוצות פייסבוק אקטיביסטיות שהציפו את המחירים העולים ולימדו אותנו איפה אנחנו כצרכנים מנוצלים.

קיימנו דיונים מאוד פוריים ועמוקים בנושא שוויון לנשים. הובלנו מהלכים שהגדילו באופן משמעותי את מספר הנשים המועמדות לכנסת. דמיינו מציאות שבה נשים הן אלה שמובילות את המדינה דווקא בתחומים שהיו חסומים בפניהן: ראש ממשלה, שרת ביטחון, שרה לביטחון פנים (בפרויקט המרתק כאן בסלונה).

כתבנו על מקומנו בחברה, מקומנו כנשים. הצמחנו שיח ער, אקטיבי, עמוק, מגוון ואפילו משפיע. הובלנו מהלכים שחשפו את נושא הדרת הנשים. הבאנו את עצמנו לקידמת הבמה.

וכל זה כאילו נמחק באיוושת טיל אחד, ברחש מסוק צבאי, מאחורי קולן של רקטות מתפוצצות.

פתאום כל ההישגים האלה נמחקו באחת ומדינה שלמה נשאבה שוב לתוך מציאות קשה אך מוכרת עד כאב. מציאות ביטחונית, שבה אין מקום לקול האזרחי, שבה אין סדק שדרכו יכול לחדור שיח מגדרי.

אבל האם זה הכרח המציאות? האם המציאות הבטחונית שנכפתה על כולנו כאן (תושבים בישראל ובעזה כאחד), האם יש חובה שהמציאות הזאת תייצר רק סוג אחד של שיח? האם יש חובה שאת המציאות הזאת יסבירו לנו רק הגברים? האם יש הכרח שאת המציאות יפרשו עבורנו רק גנרלים ועוד גנרלים (בהווה ובעבר)? האם אין מקום לשמוע גם את הקולות שלנו, האם המציאות הקשה הזאת מחסלת את היכולת לייצר כאן דיון על מה שקורה, ועל מה שצריך לקרות ועל היכולת למנוע את הגלגל המסתובב הזה?

האם נגזר עלינו בעת הזאת לשתוק? לא להשמיע את קולנו? לתת לתותחים לדבר? האם זה גורלנו לעד שגנרלים ינהלו את החיים כאן, שרק מי שעשו קריירות צבאיות יחליטו עבורנו? שהשיח יהיה לעולם שיח ביטחוני שבו אין לאזרחים ובוודאי לא לנשים זכות דיבור? זכות מחשבה? האם זה תקין?

האם זה תקין במציאות שבה הזירה הביטחונית והזירה האזרחית הן אותה זירה? האם זה הגיוני שכולנו במציאות הזאת נתכופף אל מול הגנרל?

אין בדברים האלה כדי להביע עמדה מי התחיל, מי צודק, אם יש או אין עם מי לדבר. יש בדברים האלה כדי להביע חשש מהשיתוק שאוחז בנו בכל פעם שהמציאות הביטחונית משתלטת עלינו, יש בדברים האלה מחשבה על מציאות בטחונית בתקופת בחירות, יש רצון להתמודד עם המחשבה איך תשפיע המציאות הבטחונית על מערכת הבחירות. (תזכורת: במערכת הבחירות ב-2009, בדיוק אחרי עופרת יצוקה, הייתה השפעה ישירה).

יש רצון לשאול האם זו גזירת גורל, או שזה נתון להחלטתנו? ולכן חשוב מי יושבים בפורום שבו מתקבלות ההחלטות. כרגע יושבים שם קבוצת גברים, שרובם היו גנרלים ולכן תפיסת העולם שלהם נוצקה באותו בית מדרש.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה