איך אנחנו חיים בצפיפות הזאת?

מגיל צעיר הילדים שלנו לומדים בגנים ובכיתות צפופות ולא זוכים למספיק תשומת לב. משם הם גדלים והופכים למבוגרים שעומדים בתור, עומדים בפקקים וחושבים שחוסר יחס הוא דבר נורמלי

05/11/2017
נריה פלדש קבלו עדכונים מנריה
  • בדואר
  • RSS

בגן החובה של בתי יש 30 ילדות וילדים יחד איתה הם 31. לכאורה זה לא נשמע הרבה, רק 31 ילדות וילדים נפגשים מדי יום בגן מהבוקר עד הצהריים, יחד עם שתי גננות מסורות. מדי יום, מבוקר עד הצהריים, 31 ילדים. לא נורא.

זה לא נשמע לנו הרבה כי התרגלנו לחיות בצפיפות איומה. בכבישים, בחדר ההמתנה לרופא, בתור האינסופי של ביטוח לאומי, משרד הפנים, משרד התחבורה ומה שתרצו. אנחנו יודעים שככה זה כאן במדינת ישראל ולכן אף אחד לא מתפלא ולא מתקומם על השירותים הגרועים שאנחנו מקבלים מהמדינה.

צפיפות בכיתה (צילום: שאטרסטוק)

כמעט בכל מקום  ציבורי שאמור לספק שירות לאזרח.ית שוררת צפיפות. וזה לא בגלל שאנחנו מדינה קטנה וצפופה זה בגלל שהמדינה לא יודעת לתת שירות לאזרחים המתגוררים בתחומה, לאזרחים משלמי המיסים שמגיע להם שירות טוב מהיר ויעיל בלי שיצטרכו לבזבז שעות ארוכות בהמתנה - בהמתנה לרופא, בהמתנה לפקידה שתנפיק דרכון, בהמתנה לגננת שתקשיב לילד או לילדה שרוצים לספר לה משהו מצחיק או להראות לה פצע באגודל.

הרי מה הבעיה להוסיף עוד ארבעה פקידים ולאייש את כל האשנבים? לאפשר לאנשים להתפנות לעיסוקיהם ולעשותם בנחת? מה הבעיה להביא עוד סייעת או גנן לגן הילדים, כדי שירווח קצת לילדים הדחוסים ולגננות, כדי שיהיה להן זמן להתפנות באמת ולהיות עם הילדים לא לרוץ כל היום, להנות מהיום שלהן אם אפשר? זה לא עניין של רצון טוב, זו חובתה של המדינה כלפי אזרחיה זה הגיוני כמו שנדמה לנו שהגיוני שיש 31 תלמידים בכיתה.

אני רק יכולה לדמיין מה עובר על 31 הילדים כאשר יש רק שתי נשים שצריכות לתת מענה לכל צורך שלהם, לכל הדרישות ולכל הבקשות האינסופיות שיש, באופן טבעי, לילדים בני 4-6 (בכיתות זה יותר גרוע שם יש רק מורה אחת.) אני יכולה לדמיין כי זה בטח כמו שאני עומדת בפקק אינסופי והמוח מחשב להתפוצץ והרגליים רק רוצות לרוץ ולהמשיך.

הילדים של היום יגדלו ויהפכו למנהיגים ולפוליטיקאים של העתיד - אנשים קטנים וצווחנים המרוכזים  בעצמם. כי בגן, בכיתה, בכביש, בסופר בכל מקום הם רק נאלצו להילחם על מקומם כדי שמישהו יקשיב להם, יראה אותם.

ילדים רבים (צילום: שאטרסטוק)

למה הרפורמה להוסיף עוד סייעת מתמקדת רק בגני טרום חובה, וגם שם, לחמישה ימים בשבוע בלבד? מדוע אין כסף לשלם משכורת לעוד מישהו שידאג לילדים שלי, שלכם, שלנו? מדוע גם אנחנו ההורים צריכים להילחם על כל דבר: על החינוך המגיע לילדים שלנו, על התשתיות המגיעות לילדים שלנו, ובעצם על שירות טוב יותר? מדוע אנחנו מסתפקים במועט  כל כך?

אולי הרעיון הוא לא להרגיל את האנשים הקטנים האלו שמישהו יקשיב להם, כי בבגרותם כנראה אף אחד לא ישים עליהם ועל דעותיהם קצוץ, בל נטפח בהם תחושת שווא שהם שווים משהו וראויים ליחס טוב.

אולי הם צריכים ללמוד שהם צריכים להילחם על כל דבר - חזק והרבה. לצעוק ולצרוח עד שייגמרו הכוחות. ככה השלטון אוהב אותנו, חלשים ועייפים.

אז אולי הזמן לרפורמה הוא עכשיו ולא, למשל, לקראת קיץ 2040, אולי, אם יהיה לנו כוח.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה