איזה עולם פוטוגני

הדר לוי נסעה לברלין ולא אהבה איך שהיא יוצאת בצילומים - אז היא לקחה את המצלמה לידיים, ולראשונה בחייה, עמדה מאחוריה. התוצאה היא סיפור אהבה במילים ותמונות

29/08/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS

צילומים: הדר לוי, ברלין

8 שנים אני עומדת מול מצלמה. מכירה את הפוזות הנכונות שלי, הצד היפה שלי, התאורה שמחמיאה לעור פניי, האיפור המסוים שמאריך לי את העיניים ומקצר לי את האף. והנה אני בטיול בחו"ל, בברלין, העיר הכי פאנקית באירופה, מנסה להצטלם, דופקת את כל הפוזות הידועות שלי - חיוך, חיוך לצד, ראש מסתובב דרך כתף, מבט נוגה למטה - ולא הולך לי. כל תמונה יוצאת יותר מכוערת מהשניה.

"אל תדאגי, תתנהגי רגיל" הוא אומר לי.

אבל אני לא יוצאת יפה" אני אומרת לו.

יש לו תשובה, לצלם הפרטי שלי. זו עדשה wide מסתבר, עדשה רחבה שנועדה לצלם נופים, פחות אנשים, ובטח פחות נשים שחרדות לאיך שהן יוצאות בתמונות. ניסיתי לתת לה צ'אנס, שהיא תלמד לאהוב אותי - אבל אין זמן. באנו לארבעה ימים, שלושה לילות. כשמשהו לא הולך, הוא לא הולך. אחרי שרבתי איתה, כעסתי עליה, התעלמתי ממנה - אני מחליטה לעשות מעשה ולוקחת את המצלמה אלי. לראשונה בחיי אני מצלמת ולא מצטלמת. והקסם מתחיל לקרות לי.

יש משהו נורא משכר כשמצלמים אותך. משכר ומשקר, הוא נותן לך תחושה שאתה מרכז העולם. הרי גם כשאנחנו נוסעים לגוואטמלה או לזנזיבר כל מה שמעניין אותנו זה איך יצאנו, איך הביקיני יושב עלי ואיזה תמונה נעלה לדיון הציבורי בפייסבוק. אבל כשזה רק אני והמצלמה, אני פתאום לא הסיפור המרכזי. האגו נח בצד ומפנה מקום לדבר הכי מופלא בעולם הזה, יצירה.

ולראשונה מאז גיל 13 אני נזכרת במילה "תחביב". איזו מילה יפה. שכחנו אותה. תחביב, משהו שאתה מחבב, הוא לא המקצוע שלך, הוא לא מגדיר אותך, הוא לא התעודה שאתה נותן להורים, הוא התחביב שלך. אין שם ציפיות או יומרות יש הנאה נטו. ובעולם הקפיטלסטי, רודף השאיפות וההישגיות המילה הזאת נעלמה מהשטח. אין תחביבים יש קריירות. קריירות, בדיוק כמו כלכלת אירופה נופלות ומתרסקות. תחביבים נשארים לנצח.

אני לוחצת על העדשה. מצלמת אנשים, רחובות, עצים, ילדים, כלבים. מלאכת הצילום היא פשוטה ולא פשוטה בדיוק כמו כל אומנות אחרת. אתה מתחיל עם טאצ' מסוים אבל חייב להסיף לזה ידע. וכאן הקאצ': אני לא אוהבת ידע. אני אוהבת להתנסות, אבל אני בשיעור פרטי פה, אי אפשר לחפף. אור, חשיפה, צמצם, מריחות, אי אפשר באמת למרוח. אם את רוצה תמונה טובה, את חייבת להשקיע, להתלכלך, ליפול על הרצפה, לחשב את זמן ההגעה, לעמוד יציב, לטעות ולתקן שוב. ובעיקר להתכוון. שיהיה לך משהו להגיד. מצרך נדיר בימנו.

המצלמה ביד היא כח, היא בטחון. היא מאפשרת לך לחדור למקומות שבלעדיה אולי היית יותר מפוחד וחסר בטחון, והמצולמים בהתאם, חלק נרתעים אבל הרוב נענים ומתמסרים. הרי מי לא אוהב להצטלם, להיות במרכז הפריים לרגע? אני מצלמת אנשים שכנראה חיים יותר טוב מאיתנו במזרח התיכון, יותר רגוע , יותר זול , יותר נכון , יותר בכיף. אבל זה בסדר - אני מקבלת את זה שבמסגרת חלוקת העוגה האלוהית, אני קיבלתי את בית שאן והם קיבלו אירופה. אני מגלה שכשהמבט הוא דרך העדשה, ולא דרך העיניים הצרות שלי, כל הקנאה והמרירות נעלמים, ברוך הבא עולם יפה. עולם פוטוגני.

הרבה השתנה בדרך בה אנחנו תופסים את החוויות שלנו. הילדות שלי שמתועדת בשני אלבומים בלבד, לא יותר. 100 תמונות. סלילי הפילם הכילו 24 תמונות ולמתקדמים 36. היית אז מחשב כל תמונה, משקיע, מעריך. וכשהיית מקבל בחזרה את התמונות מהפיתוח בחנות הצילום - פתאום היית מגלה תמונות מלפני חודש או חודשיים, ונזכר בהן בנוסטלגיה. היום, סדום ומצלמה. כולם מצלמים עצמם נון סטופ, מלמעלה כמובן. מעלים, מורידים, מלייקקים, מגבים, מגיבים, מוחקים, עד שיוצאת הפוזה הנכונה והאולטימטיבית -  או במילים אחרות עד שהשקר נאפה טוב טוב בתנור ומוגש חם. לכל עיתונאי מתחיל וילדה בת 14 יש אינסטגרם. כולם מצלמים את ארוחת הצהריים שלהם ואת כפות הרגליים שלהן על חול הים ולהיפך, לכולם פילטרים מעניינים שנראים בדיוק אותו דבר. אבל עובר עלי עכשיו משהו שונה. אני לא חושבת על איך לספר את החוויה. ומה יגידו, וכמה לייקים אני אקבל, לראשונה אני חווה את החוויה. בגוף ראשון. בלי פילטרים.

אני רואה את התמונות רק כשאנחנו מגיעים הביתה. טוב, אני לא אלכס ליבק זה בטוח, אבל אני גאה בצילומים שלי.יש בהם משהו ראשוני שכבר שכחתי שיכול להיות לי. סוף סוף לצאת קצת מעצמי ולספר סיפור של אנשים אחרים. לגלות עולם חדש שבו מותר לי להיות מתחילה, לומדת, מתנסה.

"אחלה תמונות", אומר הצלם הפרטי שלי.

אני דופקת חיוך מפה לאוזן, לוקחת את האייפון ומצלמת את שנינו מלמעלה.

"מה את עושה?"

"תתנהג רגיל", אני אומרת לו.

צילום: יוסי אסנפי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה