איברים בוערים

בלב הסערה ברשת סביב הסכמת עמותת אדי להסיר פרצופי נשים מהקמפיין בירושלים. אביגיל גרייף קנטרוביץ' שוקלת מחדש את מקומו של הכרטיס בארנקה

07/11/2011
בחדשות קבלו עדכונים מבחדשות
  • בדואר
  • RSS
» מתוך קמפיין המפורסמים מצטלמים עם אדי

זה לא סוד שאני תומכת בתרומת איברים. לפני פחות משנה נפטרה חברה שלי, חולת סי אף, שלא קיבלה תרומת ריאות בזמן ושהפכה את הנושא מחשוב ומרוחק לחשוב, קרוב ואישי. אבל גם הרבה לפני שהכרתי אותה, היה לי כרטיס תרומת איברים בארנק. למעשה, הכרטיס הזה היה בארנקי בערך מהיום שבו קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי והידיעה שאני מעוניינת לתרום את איבריי הייתה קיימת הרבה לפני כן.

אבל בין תמיכתי בתרומת איברים ובין תמיכתי בארגון אדי יש, מסתבר, מרחק לא קטן. ולמרחק הזה קוראים זכויות האישה.

גם התמיכה שלי במאבק נגד הדרת הנשים מהמרחב הציבורי היא לא בדיוק סוד. וכשגיליתי שאדי נותנים יד לזה על ידי פרסום מודעות ללא תמונות של נשים מצאתי עצמי בין הפטיש לסדן: מצד אחד המטרה החשובה כל כך, תרומת איברים. הצלת חיים. ומצד שני, חיים הם הרבה מעבר לפעימות הלב ואספקת החמצן. והחיים שלי - ושל הרבה נשים אחרות - לא יהיו שווים יותר מדי אם נוגבל בכפייה לארבעה המטרים שהם המטבח הביתי שלנו, ייאסר עלינו לקרוא ולכתוב, להיות בעלות רכוש ולהגיד לאלו שעמם אנו חיות "לא הלילה מותק, יש לי כאב ראש" (או במילים אחרות: שלא להיאנס בחסות החוק). כי זה, למען הסר ספק, היה מצבה של האישה אי שם לפני המהפכה הפמיניסטית. ואם אנחנו כבר חוזרות למטבח, עדיף גם שנמנע מלשיר. קולינו עלול, חלילה, להגיע לאוזניו של אחד השכנים והאומלל, חסר האונים וחסר השליטה העצמית יאלץ לבלות את היום בלדמיין ערוות.

למען הסר ספק - אני לא מתנגדת בכלל לזכותן של נשים לבחור להשאר בבית ולהגשים את עצמן באמהות, בישול, סריגת צעיפים לפינגווינים או כל פעילות אחרת שנראית להן משמעותית. להפך. מהות הפמיניזם היא בדיוק זו: זכות הבחירה. אבל הבחירה צריכה להיות של האישה, ושל כל אישה.

וכשארגון אדי פרסם עצמו אגב שהוא מדיר את הנשים מהספירה הציבורית - הרי שהוא פגע בזכות הזו פגיעה אנושה שאני, אישית, לא מסוגלת להתאושש ממנה. אפילו לא על ידי תרומת איברים.

כדי להוסיף עלבון על הדרה, נציגי אדי התנצלו בפני הנשים שחתומות על הכרטיס אגב שהם מזכירים לנו בפטרונות את "המטרה החשובה באמת". אה, החשובה באמת. בניגוד למהפכה הפמיניסטית שהייתה בסך הכל פרט שולי, עניין זעום בקצה האפל של ההיסטוריה האנושית. באמת, שום דבר שצריך להתרגש ממנו. ומבלי להבין שבעצם המאבק הפמיניסטי קשור גם לאדי. כי לפני המהפכה הפמיניסטית אישה ממילא לא יכולה הייתה להחליט בעצמה אם לחתום או לא לחתום על הכרטיס. זו הייתה החלטה של אביה או בעלה.

ואחרי ההודעה המבזה הזו הגיעה שתיקה.

לא של הציבור: של ארגון אדי.

שתיקה ארוכה, מביכה, מבישה ומקוממת.

ואותה שתיקה הופרה רק לאחרונה על ידי בקשת הארגון לפרסום על ידי בלוגרים, גולשי פורומים ובעצם כל מי שרוצה לפרסם את הכרטיס. בקשה שהייתי שמחה להיענות לה לולא היה הארגון מרגיש שפניי אינם ייצוגיים מספיק בשל נשיותם ושקולי אינו ראוי כי הוא מזכיר לאנשים מסוימים את איברי הרבייה הנשיים באופן בוטה כל כך שאינם מסוגלים לשמוע את המילים שיוצאות מפי או ממקלדתי.

וכיוון שאני לא יכולה לסבול שתיקות - אני מפרה אותה ואומרת בגלוי: ארגון שמתנהל למען הצלת חיים אגב שהוא רומס ברגל גסה ובלי טיפת בושה מטרות ערכיות וחשובות לא פחות אינו ארגון שאני רוצה לתמוך בו. לא בגלוי ולא בסתר. בסופו של דבר, אדי הוא רק האמצעי. לא המטרה. לכרטיס אדי אין שום תוקף חוקי. תרומת איברים מותנית בהסכמת המשפחה, ולא בקיומו של הכרטיס. המטרה הייתה ונשארה קדושה וחשובה. האמצעי? הוא בר חלוף. כדי לתרום את איבריי אני לא חייבת להיות חתומה על כרטיס אדי. מספיק שמשפחתי, אלה שרואים בזכותי לדבר ולהיראות בפומבי עניין מהותי למדי, יודעים על רצוני זה ומכבדים אותו. הבחירה של ארגון אדי לשפוך את התינוק (או במקרה זה, הכליה) עם המים גרמה לי לשקול מחדש את מקומו של הכרטיס בארנקי. הרי אם אין לו תוקף חוקי, אם הוא רק ייצוג, ואם הוא מייצג לא רק מטרה נעלה אלא גם דעות שגורמות לי להתכווץ בכסאי, הרי שיש לי בעיה. אז הנה, ארגון אדי. ביקשתם שנהיה פעילים. אני פעילה. אני קוראת לכם באופן פעיל לשקול מחדש את המילים הקשות והמבישות שלכם. אני קוראת לכם להכיר בטעותכם ולהתנצל עליה. ואני קוראת לכם לגרום לי, ולכל מי שמתנגד להדרת נשים מהמרחב הציבורי, להאמין בכם מחדש. למען המטרה.

אביגיל גרייף קנטרוביץ היא מכותבי הבלוג "בלי ניקוד"

עקבו אחרי הסערה בעמוד אדי בפייסבוק




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה