אטה ואוטו וראסל וג’יימס

סלונה נותנת במתנה 20 עותקים מספרה של אמה הופר, על אהבה משולשת שנמשכת חיים שלמים, על הניסיון לזכור ועל הניסיון לשכוח. בינתיים, קבלו את שני הפרקים הראשונים במלואם

17/05/2015
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS

אטה ואוטו וראסל וג'יימס מאת אמה הופר. הוצאת כתר

אוטו,

 נפתח המכתב, בדיו כחולה,

 הלכתי. אף פעם לא ראיתי את הים, אז לשם הלכתי. אל תדאג. השארתי לך את הטנדר. אני יכולה ללכת ברגל. אנסה לזכור לחזור.

שלך (תמיד),

אֶטָה

 מתחת למכתב השאירה ערימה של מתכונים. של כל הדברים שנהגה להכין. גם הם בדיו כחולה. כדי שיֵדע מה ואיך לאכול בהיעדרה. אוטו התיישב אל השולחן וסידר אותם כך שאף כרטיס לא יחפוף כרטיס אחר, בשורות ובטורים. הוא חשב ללבוש את מעילו ולנעול נעליים ולצאת ולנסות למצוא אותה, אולי לשאול שכנים אם ראו לאן הלכה, אך לא עשה זאת. הוא רק ישב ליד השולחן עם המכתב והכרטיסים. ידיו רעדו. הוא הניח זו על גבי זו כדי להרגיען.

אחרי זמן-מה קם אוטו ממקומו והלך לקחת את הגלובוס שלהם. במרכז הכדור, מבפנים, זרח אור מבעד לקווי האורך והרוחב. הוא הדליק אותו וכיבה את אורות המטבח הרגילים. הוא הניח אותו על קצהו המרוחק של השולחן, הרחק מהמכתב ומהכרטיסים, והתווה קו באצבעו. האליפַקס. אם הלכה מזרחה, יהיה עליה לעבור מרחק של שלושת אלפים מאתיים שלושים ושניים קילומטרים. אם הלכה מערבה, לוונקוּבר, אלף מאתיים ואחד קילומטרים. אבל היא הלכה מזרחה, ידע אוטו. הוא חש את עורו מתהדק על חזהו לכיוון זה. הוא הבחין שרובהו חסר בארון הקדמי. השמש תעלה רק בעוד כשעה.

*

אוטו גדל בבית אחד עם ארבעה-עשר אחים ואחיות. חמישה-עשר יחד איתו. באותם ימים הייתה השפעת באה ונשארת והאדמה הייתה יבשה עוד יותר מן הרגיל, ובכל הבנקים התהפכו היוצרות וכל נשות האיכרים איבדו יותר ילדים משגידלו. לכן ניסו המשפחות וניסו, שלושה תינוקות לכל חמישה הריונות, ילד אחד על כל שלושה תינוקות. רוב נשות האיכרים היו הרות רוב הזמן. צלליתה של אישה יפה הייתה אפוא צללית מעוגלת, צופנת הבטחה. אמו של אוטו לא הייתה שונה. יפה. ותמיד מעוגלת.

ואף על פי כן נהגו בה האיכרים האחרים ונשותיהם זהירוּת. היא הייתה מקוללת, או מבורכת; על-טבעית, אמרו זה לזה מעל תיבות דואר. שכן אמו של אוטו, גרייס, לא איבדה אף אחד מילדיה. אף לא אחד. כל היריון חסון התנהל למישרין והתפתח לתינוק אדמוני, וכל פעוט היה לילד זקור-אוזניים, ניצב בין אֶחיו בבגדי לילה אפורים ומאפירים, מהם מחזיקים תינוק, מהם מחזיקים ידיים, נשענים אל דלת חדר ההורים, אוזניהם כרויות אל האנחות הבוקעות מבפנים.

**

לאֶטה, לעומת זאת, הייתה רק אחות אחת. אלמה ששערה שחור כפחם. הם חיו בעיר.

בואי נשחק בנזירות, אמרה אטה פעם, אחרי הלימודים אך לפני ארוחת הערב.

למה נזירות? שאלה אלמה. היא קלעה את שערה של אטה. שערה הסתם-רגיל כגללי-פרה.

אטה חשבה על הנזירות שראו לפעמים בעיבורי העיר, מהלכות כרוחות רפאים קדושות בין החנויות והכנסייה. לפעמים ליד בית החולים. תמיד נקיות בשחור ולבן. היא הסתכלה בנעליה האדומות. אבזמים כחולים. פתוחים. כי הן יפות, אמרה.

לא, אטה, אמרה אלמה, לנזירות אסור להיות יפות. ואסור להן הרפתקאות. כולם שוכחים את הנזירות.

אני לא, אמרה אטה.

בכל אופן, אמרה אלמה, אני אולי אתחתן. וגם את אולי.

לא, אמרה אטה.

אולי, אמרה אלמה. היא כרעה ורכסה את נעלה של אחותה, ומה עם הרפתקאות? שאלה.

הן קורות לך לפני שאת נהיית נזירה.

ואז את צריכה להפסיק? שאלה אלמה.

ואז את מפסיקה.

-2-

השדה הראשון שחצתה אטה בבוקר שבו עזבה היה השדה שלהם. שלה ושל אוטו. אילו היה כאן אי-פעם טל, הוא עדיין היה נותר עתה על גבעולי החיטה. אבל על רגליה נשר רק אבק. אבק חם, יבש. לא נדרש לה זמן רב לחצות את שדותיהם. רגליה טרם הספיקו אפילו להתרגל לנעלי ההליכה, וכבר שני קילומטרים מאחוריה. השדה הבא היה של ראסל פאלמר.

אטה לא רצתה שאוטו יראה אותה בלכתה, ולכן יצאה בשעה מוקדמת שכזאת, בחשאיות שכזאת. אבל לא הפריע לה שראסל יראה. היא ידעה שלא יוכל להדביק אותה גם אם ירצה בכך.

נחלתו הייתה גדולה מנחלתם באלפיים דונם וביתו היה גבוה מביתם, אף על פי שחי לבדו, ואף על פי שכמעט לא שהה בו. הבוקר הוא עמד בחצי הדרך בין ביתו ובין קצה נחלתו, בלב שדה הדגן הצעיר. עומד, ומביט. רבע שעה של הליכה נדרשה לאטה להגיע אליו.

בוקר טוב לצפייה, ראסל?

סתם רגיל. עדיין כלום.

שום דבר?

שום דבר ראוי לציון.

ראסל חיפש איילים. הוא היה כבר זקן מכדי לעבד בעצמו את אדמתו, העובדים השכירים עשו זאת, והוא עצמו חיפש איילים, מלפני הזריחה ועד כשעה אחרי עלות השמש, ושוב משעה בערך לפני השקיעה עד ממש לאחריה. לפעמים ראה אייל. בדרך כלל לא.

שום דבר חוץ ממך, בכל אופן. אולי את הברחת אותם.

אולי. מצטערת.

בעודו מדבר הביט ראסל סביב סביב, באטה, מאחוריה, מעליה, שוב בה. אבל עתה חדל. הוא רק הביט בה.

את מצטערת?

על האיילים, ראסל, רק על האיילים.

את בטוחה?

בטוחה.

אה, בסדר.

אני ממשיכה ללכת, ראסל, בהצלחה עם האיילים.

בסדר, טיול נעים. תמסרי ד”ש ואהבה לאוטו. ולאיילים, אם ייצא לך לראות.

ברור, שיהיה יום טוב, ראסל.

גם לך, אטה. הוא לקח את ידה, תפוחת ורידים, זקנה, הרים אותה ונשק לה. הצמיד אותה אל שפתיו לשנייה אחת, לשתיים. אני כאן אם תצטרכי, אמר.

אני יודעת, אמרה אטה.

טוב. אז שלום.

הוא לא שאל לאן את הולכת, או מדוע את הולכת. הוא הסתובב ופנה אל הכיוון שבו אולי יש איילים. היא המשיכה ללכת, מזרחה. בתיקה, בכיסיה ובידיה היו:

ארבעה זוגות תחתונים.

סוודר חם אחד.

כסף.

ניירות, בעיקר חלקים, אבל דף אחד עם כתובות ודף אחד עם שמות.

עיפרון אחד ועט אחד.

ארבעה זוגות גרביים.

בולים.

עוגיות.

כיכר לחם קטנה.

שישה תפוחים.

עשרה גזרים.

שוקולד.

מים.

מפה, בתוך שקית ניילון.

הרובה של אוטו, עם כדורים.

גולגולת אחת קטנה של דג.

אמה הופר. צילום: יוטיובהסופרת הקנדית אמה הופר. צילום: מתןך יוטיוב

*

אוטו בן השש בדק אם יש חורים בגודל שועלים בגדר הרשת של הלול. שועל יכול לחדור פנימה דרך חור שאינו גדול מכף ידו המאוגרפת, אפילו מתחת לאדמה, אפילו גבוה מאוד. הוא היה מוצא חור ומצמיד אליו את ידו בעדינות, מעמיד פנים שהוא שועל. התרנגולות היו נמלטות. אלא אם כן היה עם וַיילי, שתפקידו לפזר זרעונים לעופות. אבל הפעם ויילי לא היה, ולכן התרנגולות פחדו מאגרופו של אוטו. אני שועל. אוטו קמץ את אצבעותיו והקיפן באגודלו והניע אותו כאילו היה פֶּה. אני שועל, תנו לי להיכנס, דוחֵק בעדינות אך בחוזקה, כשועל, כפֶה של שועל. אני רעב, אני אוכָל אתכן. אוטו היה רעב. כמעט תמיד היה רעב. לפעמים אכל קצת ממזון התרנגולות. נעים היה ללעוס אותו. אם ויילי לא היה.

הוא בדק שלושה דפנות וחצי של הגדר, ואז ניגשה אליו ויני בת השלוש וחצי בסרבל ללא חולצה. אוטו הלביש לה חולצה הבוקר, אבל היה חם והיא פשטה אותה. אוכל, אמרה. היא הייתה קרובה מספיק כדי שישמע, אך לא קרובה מדי; התרנגולות הפחידו אותה. אוטו, אמרה. אוכלים. ואז הלכה לחפש את גאס ולומר לו אותו הדבר. זה היה תפקידה.

 לכל ילד במשפחתו של אוטו היה לא רק שם אלא גם מספר, וכך היה קל יותר לעקוב אחריהם. מארי-1, קלרה-2, איימוס-3, הארייט-4, וולטר-5, ויילי-6, אוטו-7, וכן הלאה. מארי-1 הייתה הבכורה. המספור היה הרעיון שלה.

1?

כן.

2?

כן.

3?

שלום.

4?

כן, שלום.

5?

כן, כן, שלום, שלום.

6?

כאן.

7?

כן, בבקשה.

8?

כאן.

9?

שלום!

כולם נכחו תמיד. איש לא החמיץ את הארוחה, קלה או מלאה.

אז כולם כאן, אמרה אמו של אוטו. כולם נקיים?

אוטו הנהן במרץ. הוא היה נקי. הוא גווע ברעב. גם כל האחרים הנהנו. ידיה של ויני היו מטונפות והכול ידעו זאת, אבל הכול הנהנו, לרבות ויני.

אז בסדר, אמרה אמם, המצקת נתמכת בבטנה העגולה, מרק!

הכול מיהרו לשולחן, איש איש לכיסאו. אלא שהיום לא היה כיסא לאוטו. בעצם היה כיסא, אבל מישהו אחר ישב בו. ילד. לא אח. אוטו הביט בו, ואז רכן קדימה ולקח את הכף מלפניו.

זה שלי, אמר.

בסדר, אמר הילד.

אוטו תפס גם את הסכין. גם זה שלי, אמר. וזה, אמר ולקח את הקערה הריקה עדיין.

בסדר, אמר הילד.

הילד לא אמר דבר נוסף, ואוטו לא ידע מה עוד לומר או לעשות. הוא עמד מאחורי כיסאו וניסה לא להפיל מידיו את כל הכלים, ניסה לא לבכות. הוא הכיר את הכללים. לא מערבים את ההורים בבעיות של ילדים, אלא אם כן יש דם או שזה קשור לבעל-חיים. אמו של אוטו עברה סביב השולחן, ילד אחר ילד, עם הסיר והמצקת. אוטו, שעמד עם כליו ובכה בשקט, היה צריך אפוא לחכות שתגיע אליהם. הילד האחר רק הביט היישר נכחו.

אמו של אוטו יצקה לכל קערה של ילד מצקת אחת של מרק בדיוק. אחת לכל אחד, בדיוק, עד אשר, הפוגה, ואז,

אני לא חושבת שאתה אוטו.

לא, גם אני לא.

אני אוטו, אני פה.

אז מי זה?

אני לא יודע.

אני מהבית של השכנים. אני מת מרעב. אני ראסל.

אבל לפאלמרים אין ילדים.

יש להם אחיין. אחיין אחד. אני.

אמו של אוטו עצרה רגע. קלרה-2, אמרה, תביאי בבקשה עוד קערה מהארון.

אטה ואוטו וראסל וג’יימס/ הוצאת כתר. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. 282 עמודים.

***

רוצים להמשיך לקרוא? מלאו את פרטיכם בטופס המצורף, ו-20 הראשונים יקבלו במתנה את הספר “אטה ואוטו וראסל וג’יימס’”

 

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה