אחת־עשרה שעות / פמלה ארנס / פרק 1

הספר “אחת־עשרה שעות” מתמקד בעתיד המתהווה בחדר הלידה ובמשקעי העבר של שתי נשים שהנסיבות הפגישו ביניהן. אנחנו מחלקות עותקים אז אל תפספסו!

02/10/2017
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

לור טננבאום בת ה-31, צעירה הרה, מגיעה בגפה למחלקת יולדות. היולדת הבודדה מעוררת באחות פרנקליין, שגם היא בהיריון, רגשות עזים שמקורם לא ברור לה. היא מנסה לכבוש את ליבה של לור בחיוך ובקולה הרך ומצליחה לחדור את השקט הכבוש שלה. הספר “אחת־עשרה שעות” מתמקד בעתיד המתהווה בחדר הלידה ובמשקעי העבר של שתי הנשים הללו, שהנסיבות הפגישו ביניהן: יחסיה של לור עם אמה החולה, הגעתה לניו־יורק, ומשולש האהבה שהייתה צלע ממנו ושהוביל לַהיריון; השבר בין פרנקליין לבין משפחתה בהאיטי והמפגש המקרי שהוביל להחלטתה להגר לארצות־הברית ולהפוך לאחות מוסמכת. כעת הן נשענות זו על זו על מנת להצליח במשימתן – הבאת חיים.

בנובלה פורשת פמלה אֶרֶנס בדיוק וברגישות את מה שמתרחש במשך אחת־עשרה שעות בחדר לידה בין שתי נשים, קושרת בעדינות בין ההתמודדות הפיזית בהווה לבין החוויות, אהבות והאכזבות מהעבר של שתי הגיבורות. ארנס היא סופרת אמריקאית ו”אחת-עשרה שעות” הוא ספרה השלישי. הספר הוכרז על ידי הניו יורקר והקירקוס כספר הטוב ביותר לשנת 2016.

עטיפת ספר אחת-עשרה

פרק 1

לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב “לא” לניתור במוניטור.

הצעירות האלה, עם תוכניות הלידה שלהן, חושבת פְרַנְקְלַיין בינה לבינה כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה. היא חושבת במושגים של בחורה צעירה, למרות שקראה בטופס הקבלה שלוֹר טננבאום בת שלושים ואחת – כלומר, מבוגרת ממנה בשנה. לבנה, ילידת מתישהו ביולי, עובדת במחלקת החינוך של עיריית ניו יורק. בפעם הראשונה הגתה פרנקליין את שמה של הבחורה באופן שגוי – היא קראה לה “לורי” והבחורה תיקנה אותה, אמרה שיש בשם רק הברה אחת. לוֹר. למה בחורה צעירה ולא אישה? היא הגיעה לכאן בגפה קצת אחרי תשע בבוקר, סוחבת תיקֿצד שהטה את משקל גופה הגבוה לצד אחד. לא היה אתה שום גבר, לא אמא ולא חברה (אם כי היא עונדת טבעת על אצבע הטבעת בידה השמאלית: חישוק כסוף). לא היה אתה אף אחד, שזה עניין נדיר ביותר: אפילו לנרקומניות חסרות הבית יש לפעמים גבר או חברה שבאים אתן; אפילו לזונות יש חברות שמביאות אותן. אלא שלור טננבאום לא נראית כמו נרקומנית או זונה. היא לובשת בגדים נקיים, מכנסי טרנינג וחולצת כפתורים; הליכתה מרגע שהניחה את תיקֿהצד הייתה יציבה, אפילו חיננית; ובדלפק הקבלה הציגה כרטיס ביטוח רפואי.

תוכנית הלידה, שהוצאה מתוך תיקֿהצד העמוס, משתרעת על פני מספר עמודים. יש בה חלקים רבים, והסעיפים שבהם מופיעים זה אחר זה עם רווח של שורה. היא כוללת גם מעין הקדמה ארוכה. לור מגישה אותה לפרנקליין כשהיא פתוחה בעמוד 2, שם מופיע הסעיף הרלוונטי: אבקש לא להתחבר למוניטור. המוניטור יגביל אותה לאזור המיטה, והיא רוצה להיות חופשייה לנוע כרצונה.

“ובלי עירוי,” מוסיפה לור טננבאום. גובהן של שתי הנשים זהה: האחת מלאה, מבנה גופה מלא ורך; השנייה רזה ומתוחה וגם היא בהיריון, אם כי הדבר אינו ניכר בה. היא גם לא מדברת על כך – זהו הסוד השמור לה בלבד, אפוף חרדות.

טוב, תביני, מסבירה פרנקליין, בית החולים מחייב בדיקת מוניטור, הוא חשוף לתביעות אם לא עושים בדיקת מוניטור… אבל היא עושה הצגה ויוצאת מחדר הלידה כדי להתייעץ עם מרינה, האחות האחראית. מרינה חוזרת אתה ומתעקשת בנחרצות על קיום הבדיקה: עניינים משפטיים, כללים שקבעה המדינה וכו’.

“אבל ד”ר אֶלְסְפֶּת’ֿצַ’אנְג…”

ד”ר אלספת’ֿצ’אנג טעתה, אומרת מרינה. סביר להניח שמה שד”ר אלספת’ֿצ’אנג אמרה היה שלור לא חייבת להיות מחוברת למוניטור ברציפות. אבל היא חייבת להתחבר עכשיו, כי היא רק הגיעה, ובשעה הבאה לרבע שעה נוספת לפחות. זה חוק המדינה.

“אבל בלי עירוי,” מסכימה פרנקליין אחרי שמרינה יוצאת, ועומדת בפיתוי – או פוסחת על האחריות? – לִמנות סיבות בזכות עירוי: במצב חירום יתבזבז זמן יקר על החדרת העירוי; אם לור תשנה את דעתה בהמשך (אולי היא תבקש אפידורל למרות שבעמוד 3 בתוכנית הלידה שלה כתוב: אבקש להימנע מזריקת אפידורל), התייבשות עלולה להקשות על החדרת עירוי. משהו בלור שעומדת מולה ומישירה אליה מבט, ידה על הבטן והיא רועדת בקומה זקופה (בשונה ממרבית המטופלות, היא אינה מתכופפת מכאב וחרדה), משהו בה משתיק את פרנקליין. היא רואה שלור כבר יודעת את העובדות הללו, חקרה את כולן לפני שיצרה את המסמך רבֿהעמודים והסעיפים שלה.

חלפו רק עשרים דקות מאז שהגיעה, חושבת לור, וכבר הם מתנגדים לה, מונעים ממנה ומציקים לה. הם – האנשים האלה שרוצים רק ציוּת ושמירה על הסדר הרגיל, שרוצים שתעשי מה שהכי קל להם אבל שהוא לא בהכרח מה שהכי הגיוני וטבעי. הם מכריחים אותך לחתום על טפסים (אני מסכים/מה לוותר לחלוטין על שליטה ולנקות את כולם מאשמה) עוד לפני שהם מקצים לך חדר ומידה של פרטיות להתייחדות עם הכאב שלך. היא ידעה שמרגע שתעזוב את דירתה היא מפקידה את עצמה בידי זרים, אנשים שמטרותיהם אינן בהכרח זהות לשלה. אבל היא לא ציפתה שירפו את ידיה וינחיתו אותה כל כך מהר על קרקע המציאות הזאת. שתי האחיות, ממוצא קריבי עם שיער קלוע בצמות, ממלאות את תפקידי השוטרת הטובה והשוטרת הרעה. האחת (האחות האחראית) בוטה, בלתי מתפשרת; השנייה רכתֿקול, חייכנית, מנסה לכבוש את לבה, לגרום לה להרגיש עייפה ומובסת. היא מסובבת את הטבעת שעל אצבעה. הטבעת לוחצת יותר ויותר בשבועות האחרונים. האחות האחראית הזעיפה פנים לעברה ואמרה שמן הראוי היה שלור תפנה למיון יולדות, כי היא לא נראית בשלב מתקדם במיוחד. אלא שד”ר אלספת’ֿצ’אנג, שהקשיבה ללור בטלפון, טלפנה למחלקה עוד לפני הגעתה והורתה לאשפז את לור. לכן עכשיו נותרת לור על עומדה, ממתינה שהאחות האחראית תמצה את קיטוריה.

“בואי נארגן אותך בנוח,” אומרת פרנקליין, האחות רכתֿהקול – יש לה מבטא של ילידת אחד האיים דוברי הצרפתית, האיטי או אולי גואדלופה. היא עוזרת לה להיכנס למיטת בית החולים. תליון צלב מיטלטל על השרשרת אשר לצווארה. “יש לך מזל,” אמרה ללור ברגע שסיימה את הליכי הרישום והקבלה. “זה בוקר חלש מאוד במחלקה. אנחנו יכולים לתת לך את אחד החדרים הפרטיים – חדר 7. יש בו חלון גדול שמשקיף לשדרה השישית.” על אדן החלון הרחב, בעומקו, ניצב עציץ ובו צמח היביסקוס. עלי הכותרת שלו לוהבים בעוז במרכז, ובשוליהם גוון ורוד עדין. איך לור מעדיפה למקם את המיטה – פונה לצד זה או זה? שואלת האחות. מורמת קצת או מונמכת?
“מונמכת,” אומרת לור.

במונית בדרך לכאן שיחקה לור עם הטלפון, פתחה וסגרה את המכסה מעלהֿמטה מעלהֿמטה. היא לא התקשרה אל דיאנה או מרג’ורי, שהבטיחו לקחת אותה לבית החולים כשיגיע הזמן ולהישאר אתה במשך כל הלידה. התיק שלה היה ארוז כבר מזמן; מרגע שהחליטה לנסוע לבית החולים, לקח לה רק דקות ספורות להתארגן. היא פתחה בתנועה זריזה את מכסה הטלפון, חייגה ארבע ספרות ולחצה לסיום השיחה. המונית נסעה במהירות מופרזת ברחובות העיר, הרדיו ניגן בעוצמה מופרזת מין סוג של מוזיקה צורמנית. לור חייגה מספר אחר – המספר הישן שלה שהיה עכשיו של ג’וליה ואסא – למרות שידעה כי לא תשלים את החיוג. חום התפשט בחזהּ; אצבעה נעה ברצף המוכר. השעה הייתה מעט אחרי שמונה בבוקר. אסא, גדלֿגוף ומרושל, ודאי עמד בחלל הצר של המטבח הפתוח משני קצותיו, אוכל בעמידה דגני בוקר; ג’וליה הייתה ודאי עדיין במיטה, מנסה לנער מעליה את לאוּת הבוקר. דמיינו לעצמכם: אסא מרים את השפופרת ושואל בסקרנות ובקולו העשיר, “הלו?” – מאפשר ללור להאמין שהוא מסוגל לשמוע בשתיקתה את הכאב המתפשט בגופה, ולנחש שהגיע הזמן.

היא לא רצתה שיבוא. אף פעם לא רצתה בכך. אבל המחשבה שהוא יתעורר נינוח ליומו בעוד שהיא תתפתל בקרוב מכאב במיטת בית חולים… שג’וליה תפהק ותתמתח ותחזור לנמנם…

דמיינו לעצמכם: ג’וליה מקשיבה מחדר השינה, חושדת, יודעת שהדבר שיזמה והניעה הגיע לנקודת הסיום בילד הזה.

יש מישהו שאני חייבת שתפגשי, היא אמרה ללור.

לור הפסיקה לחייג, בהתה אל מחוץ לחלון המונית ברחובות החולפים במהירות על פניה: אנשים ובידיהם עטויות הכפפות כוסות חדֿפעמיות של קפה, אור בוקר עכור נשבר על סוככים בבנייני דירות. זרים ירוקים עם קישוטים אדומים תלויים בחזיתות של חנויות, אות לחג המתקרב. אמש אמרו ברדיו משהו על שלג. לור התחילה לחפש שוב את מספר הטלפון של דיאנה. אחר כך הפסיקה ורכנה לעבר הנהג – או ליתר דיוק החליקה את כל גופה הצדה על המושב ואז נטתה לכיוונו – ואמרה לו להאט, אחרת היא עוד תלד במונית. לרגע או שניים המונית אכן האטה ואז שבה והאיצה. המוזיקה צווחה וצווחה עד שלור אמרה בטון פסקני, “תכבה את הרדיו הדפוק.”

למה שתתקשר לדיאנה ולמה שדיאנה או מרג’ורי יבואו? היא לא הכירה אף אחת מהן היטב. דיאנה שהייתה מורה בכיתה ג’ ומרג’ורי שהייתה אחת מסייעות הגן עטו על לור כשהודיעה על ההיריון, בשלב מאוחר למדי – שבוע עשרים ואחד, כשכבר אי אפשר היה לטעות בסימנים החיצוניים – והיא הייתה צריכה לעשות סידורים לקראת חופשת הלידה שלה. תמיד הייתה ידידותית כלפי כל עמיתיה, אבל מעולם לא הייתה קרובה למישהו מהם. חייה סבבו במשך שנים סביב אסא וג’וליה. דיאנה ומרג’ורי: זעמן המשתולל בשמה, עצותיהן, כרוב הקֵייל שלהן, אוצר המילים שהשתמשו בו (“הרואי”, “שורדת”). אחרי כל ביקור שלהן אצלה הייתה לור פוסעת הלוך ושוב בדירתה, רומסת בצעדים רוויי אשמה את התנשאותן ואת רחמיהן.

“את רוצה קצת מים?” שואלת פרנקליין.

לור מנידה בראשה. בחורה צעירה, כן, בהחלט בחורה צעירה, חושבת לעצמה פרנקליין, אבל יש בה גם משהו מבוגר, משהו יגע. לא הלאות שפרנקליין רואה בדרך כלל, לא עייפות של אישה שלא ישנה כל הלילה והיא מעורערת ומבוהלת – גם אם זו לפעמים הלידה השנייה או השלישית שלה – אלא משהו עמוק יותר שחרות בפניה – בעור הצעיר שרק מתחיל להתקמט סביב העיניים והשפתיים. משהו ששורשיו בעבר רחוק. סיפור שלעולם לא אשמע במלואו, מהרהרת פרנקליין, גם אם היא תשתף אותי ברסיסים ממנו. כי לרשותנו עומדות רק כמה שעות, ומה שעומד בראש מעיינינו כאן היום הוא הגוף – מהם צרכיו, מה עליו לעשות בלית ברירה. האם לור תרצה שייגעו בה או לא, האם תרצה יחס חם וחומל או שתעדיף לקבל הוראות? האם תיתן לי לעזור לה או שתסובב את פניה ממני כמו שהיא עושה עכשיו? האם תסתגר ותפנה עורף כל הזמן?

הקו על צג המוניטור מתזז ומקפץ, מהרמקול בוקע לַאבּֿלַאבּֿלַאבּ במקצב מהיר – פעימות לבו של העובר. איך אחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין מדהים את פרנקליין: המכשירים האלה שעומדים לרשותה, שקשובים להבדל בין חיים ומוות, שמודדים ובודקים, מטפטפים חומרים כימיים ומצילים שוב ושוב נשמות שיכלו בקלות להימלט מהגוף ולהתפזר בחלל. היא כבר ראתה את ההימלטויות וההתפזרויות הללו, לא כאן – לא באמריקה. כאן לא ראתה את זה אפילו פעם אחת (האחיות האחרות אומרות שהיא מביאה מזל; כל אחת מהן הייתה עדה לטרגדיות). אבל כן בהאיטי, מולדתה. שם ראתה תינוקות שנתקעו לרוחב ברחם אמם, תינוקות שמתו בעודם בועטים בדפנות הרחם במאמץ להשתחרר ולצאת, תינוקות שנולדו במצב של תתֿתזונה קשה ללא כל סיכוי לשרוד. וגם אמהות שלעיתים קרובות מדי לקו בזיהום, דיממו למוות או לא שרדו לידה קשה בגלל מחלה. והיללות והיפחות שליוו את טקסי הקבורה שבאו אחר כך, המשפחות ששאלו מה עשו שעורר את חמתם של דנטו או פאפא גֶדֶה[1], שהבטיחו לכַפר, להביא מתנות, להיות נאמנים ולעולם לא לאכזב שוב את הרוחות, את הלוֹאָה[2].

(פרנקליין מקרבת את המוניטור אל המטופלת ומגבירה את עוצמת הקול כדי שהיא תשמע. לַאבּֿלַאבּֿלַאבּ. הפטפוט המרגיע שמשמיע גם העובר שלה. שיר שפרנקליין משיבה לו בלבה בשיר משלה: הללויה. אלא שמצד לור לא נרשמת שום תגובה, שום חיוך. הבחורה מתעסקת בטבעת הכסף שעל אצבעה.)

לבו של העובר פועם כלבו של אצן; העובר הוא אצן, שפוף על אדן הזינוק, דרוך, משתוקק להתחיל במרוץ. לור כבר שמעה את הצלילים האלה פעמיים בעבר, אבל הפעם היא אינה מתרגשת. היא רק מבוהלת, חוששת לעובר שלבו מוטרף בתשוקה להגיח, לגמור כבר עם הדבר הזה, עם הלידה הזאת. בפעם הראשונה הצביעה ד”ר אלספת’ֿצ’אנג על הלב שנראה על צג מכשיר האולטרה סאונד במרפאתה, אבל לור לא הצליחה אז להבחין בלב. הצליל שהרופאה זיהתה כפעימות הלב נשמע באוזניה כרעש סטטי בלבד; לרגע תהתה אם הרופאה מתבדחת. ואז הרופאה הצביעה על נקודה בצג – “הנה, את רואה? הנה” – אבל ללור זה נראה כמו ערפילים. “אני לא רואה,” חזרה ואמרה. הרופאה שבה והצביעה במקלֿהמורה על הצג – ועדיין הכול נראה לה כעשן. אם אסא היה שם הוא היה רואה או שהיה משכנע את עצמו שראה. כי אסא הוא פשוט כזה. אם השמים מכוסים עננים אפוריםֿשחורים ואפשר לחוש בלחות המתגבשת לטיפות כבדות ובזרמי אוויר שנעים מעלה בפרצי רוח מאיימים, הוא יגיד שבקצה השמים יש פינה קטנה של שמש – וזה סימן שמזג האוויר עומד להשתפר.

אבל הוא כמובן לא היה שם. רק שבועות אחדים קודם לכן היא שילחה אותו מעליה, או ליתר דיוק – הרחיקה את עצמה ממנו, סירבה להישאר בדירה המשותפת שלהם שהכילה כל כך הרבה זיכרונות כוזבים. הרעיון שיש משהו חי ופועם בתוך הכתם המטושטש הזה, בתוך ענן העשן הזה, ערער אותה באחת. הילד הזה אמיתי, והיא קיבלה החלטה. אם כי עדיין לא היה מאוחר מדי לשנות את דעתה. היא הייתה בשבוע השביעי ועדיין יכלה לומר לרופאה שהיא רוצה לעשות הפלה. היא הייתה יכולה להודות שאסא לא באמת נמצא בנסיעת עבודה. אך משהו בתוכה נקשר, נארג והתארגן, והיא קיבלה מחדש את ההחלטה. היא הושיטה את ידה והניחה אותה על זרועה של ד”ר אלספת’ֿצ’אנג כדי לעצור את תנועת המקלֿהמורה.

“נו טוב,” היא אמרה. “אולי בפעם הבאה.”

“שלום, שלום,” קורא בקול המתמחה שנכנס לחדר. פרנקליין מנמיכה את עוצמת הקול במוניטור; פעימות לבו של העובר נעלמות בשקט.

המתמחה, המזדהה כד”ר מרצ’נט, נראה בן גילה של לור. שערו הכהה הבוהק מוסט לאחור על ראשו, וזיפים מעטרים את לסתו ולחייו. גבר נאה, יותר מדי נאה מכדי להיות רופא, חושבת לור. בגלל שהוא כל כך נאה הוא לא נראה כשיר דיו. לור לא מבינה מדוע הרופא הזר והאנרגטי הזה הופיע בכלל בחדרה, ואז היא נזכרת בתפקידו של מתמחה – לבדוק אותך. הוא עומד בקצה המיטה המרוחק ממנה, סמוך לכפות רגליה, ומזווית זו הוא בוחן אותה לאורכה. מבטו חולף על גבעות שדיה ובטנה. לראשונה היא מודעת לעצמה, למראה שלה בכתונת בית החולים; היא מושכת ומסדרת אותה, מנסה להדק את סגירתה על החזה.

ד”ר מרצ’נט מציץ בגיליון היולדת שפרנקליין מגישה לו. “אז את עובדת במחלקת החינוך, מה?” הוא שואל. “את קלינאית תקשורת? מה את אומרת,” הוא משחיל את ידיו לתוך כפפות סטריליות.

“מתי היה הציר האחרון שלך?” הוא שואל. פרנקליין עוזרת ללור להניח את רגליה על הרגליות.

לפני שיצאתי מהדירה שלי, היא מתחילה להגיד; היא חושבת שתנועת המונית הכניסה את העובר למין – “אוקיי, תרפי,” אומר הרופא. “עכשיו –” והוא מכניס לתוכה אצבעות. היא מרגישה כאב חזק ועמום, כאב שמציף את גרונה. היא מתרכזת בלאֿלזוז ובנשימות, פנימה והחוצה – הוא באמת חייב להישאר בפנים כל כך הרבה זמן? – ובריבוע בצבע בז’ בדמיונה, שהוא הדבר הכי קרוב לשומקום שהיא מסוגלת להעלות בדעתה. הרופא שולף את אצבעותיו ומנגב אותן במגבת בתנועה נמרצת.

“אז מה אמרת?”

לפני שיצאה מהדירה, היא שבה ואומרת, אסירת תודה על המטלית הלחה שפרנקליין מגישה לה. היא טופחת בה על מצחה, אפה וצווארה המיוזעים. היא יצאה מהבית לפני שמונה. מה השעה עכשיו?

“טיפה אחרי תשע,” אומר לה הרופא.

“לפני שיצאתי היו לי צירים כל ארבע דקות.” היא הייתה נחושה לא להגיע לבית החולים מוקדם מדי. הספרים הזהירו אותה, מדריכת הלידה הזהירה אותה; כולם אמרו שככל שאת מקדימה להגיע לבית החולים כך גובר הסיכוי שהרופאים ימליצו על זירוז או האטה, שיערכו כל מיני בדיקות “ליתר ביטחון”, יחברו אותך למכשיר כזה או אחר; ככל שתקדימי יגבר הסיכוי שתגמרי עם ניתוח קיסרי או לפחות עם חתך חיץ. יש סטטיסטיקות שמוכיחות את כל זה. נסי לחכות עד שתגיעי לשישה או שבעה סנטימטרים, אמרה מדריכת הלידה שלה, אבל איך אפשר לדעת מתי זה קורה? את תגלי בעצמך, אמרה המדריכה. הצירים יופיעו כל ארבע עד חמש דקות והכאב משתנה. הוא נהייה יותר עמוק, יותר אינטנסיבי.

אז ככה: הכאבים שהעירו את לור בדירתה בשלוש לפנות בוקר היו חזקים דיים כדי לשלוח אותה על ארבע להיאחז בצינורות שמתחת לכיור חדר האמבטיה, למשוך אותם בכוח. את אמורה להירגע ולנשום, אבל לור גילתה חיש מהר שמשיכת הצינורות בעוצמה תוך שחרור קללות קולניות עושה לה הרבה יותר טוב. הכאבים היו בהחלט עזים, אבל האם הצליחה להמתין עד שיהפכו “עמוקים” דיים? בשש בבוקר היא טלפנה לעבודה והודיעה שצירי הלידה שלה החלו. בשבע וחצי יצרה קשר עם שירות ההודעות של ד”ר אלספת’ֿצ’אנג. כשהרופאה התקשרה אליה בחזרה כעבור רבע שעה, היא ביקשה מלור להישאר על הקו כשהגיע ציר ולאחריו אמרה לה – כן, הגיע הזמן לנסוע לבית החולים, אני אתקשר להודיע על בואך.

היא קיללה תחת הצינורות: בן זונה מניאק, חרא מזדיין

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה