''אז מה היה לנו פה'': ספרה של מרלין וניג

שירתה של וניג, שנכתבת כמחווה לפילוסוף רולאן בארת ונארזת בספר ביכורים עם 100 שנה להולדתו, "מפתיעה ברגישותה ונוגעת במקומות העמוקים ביותר". ד"ר חיים נגיד, עם הופעתו של הספר "אז מה היה לנו פה"

07/12/2015
ד''ר חיים נגיד קבלו עדכונים מד''ר חיים
  • RSS

מרלין וניג. צילום: הרמן נינו

מרלין וניג היא קול חדש בשירתנו שכמותו לא שמענו  עד כה – מפתיעה ברגישותה, ביושרה, בישירותה, בהתמסרותה המוחלטת, בנגיעתה במקומות העמוקים ביותר. משוררת לא מהוססת שאינטימיות ותחושת חירות בלתי נדלות קורנות מכתיבתה, אף על פי שאינן מתיישבות לכאורה עם אורח חייה של אישה חרדית, אם לשבעה – ארבע בנות ושלושה בנים – דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, הנכנסת אל השירה העברית כמו אל היכל, בחרדת קודש.

כך היא כותבת באחד ממכתמיה הליריים בחלקו השני של הספר: ”כתיבת שירה זו חשיפה, הקראת שירה היא סטריפטיז של הרוח. דק מאוד. על גבול הארוטי. וצריך לשמור על שיווי משקל: מבט קפוא, רטט שפתיים, יישור הכובע, סידור החצאית, החלפת רגליים. דפים, דפים שבקרוב יתאגדו לספר שירה ראשון (ששמותיו הזמניים הם: 'רולאן בארת היהודייה' או 'לעולם לא אכתוב שירה'). שתיקות. מלמולים בדומה להיכל התפילה הגדול ובשונה ממנו. הד המאזינים במבטיהם, בשתיקתם, במלמולם. כיווצים באזור הלב ובאזור הבטן. נחל דקיק שזוחל באזור העורף ומתאדה באוויר, רטט בתנודה. גירוד קצר" (עמ'  115).

מרשים כאן לא רק התיאור המדויק והמעודן של מעמד הקראת השירה, אלא האורח הטבעי לגמרי שבו היא עושה שימוש בביטוי הזר לעולמם של חרדים: 'סטריפטיז של הרוח'. לכאורה, נחצה כאן גבול. אבל האופן הטבעי שבו משתלב בכתוב ביטוי זה כאילו "מכשיר" אותו. זו אינה פרובוקציה. זהו שימוש טבעי במילון המושגים העכשוויים.  כי בעולמה של מרלין וניג, ההתקדשות לשירה היא דתית. שירים, היא מאמינה, "צריך  לכתוב בכוונה, כמו תפילה" (עמ' 7). כך נוצרת "שירה על הגבול". כך נוצרת שירה.

אחד מחידושי שירתה הוא התיעוד המקסים של הרגעים ה"רגילים". כדבריה: "אֲנִי לֹא כּוֹתֶבֶת טוֹב / וְגַם לֹא יָפֶה  //  רַק מְתַעֶדֶת רְגָעִים רְגִילִים." הנה תיאור של רחוב ירושלמי, המכוסה בשכבה עדינה של "רוחניות מאובקת" (צירוף אוקסימורוני נפלא, שדומה לו אין בשירתנו) המצטרפת  לריח בצל קצוץ ו"שמן חם מתאווה" (עוד אוקסימורון מפתיע, כשהוא מיוחס לירושלים):

בְּעָבְרִי בַּגֶּשֶׁר / הַצַּר / הַמְרַחֵף / מֵעַל רְחוֹבוֹתֶיהָ שֶׁל צַאנְז / מַרְאוֹת סְבִילִים שֶׁל רוּחָנִיּוּת מְאֻבֶּקֶת / בַּאֲבַק הַיּוֹמְיוֹם שֶׁכֹּה קָשֶׁה לְהָסִירוֹ / שָׁם בְּאוֹרוֹת הָרְחוֹב / וּבַגֶּשֶׁר הַצַּר / עָלוּ בְּאַפִּי נִיחוֹחוֹת עָבָר / רֵיחַ חָצִיל מְטֻגָּן בִּמְרִירוּתוֹ / פּוֹשֵׁט בָּאֲוִיר / בַּיִת עֶטוּר כְּבִיסָה צִבְעוֹנִית/ וּפְרוּסוֹת חָצִיל שֶׁנּוֹתְרוּ סְפוּגוֹת / בַּיּוֹם שֶׁעָבַר / בְּתוֹךְ כֹּבֶד מַסָּעִי / עָשָׁן כָּבֵד שָׂרוּף וְרֵיחַ בָּצָל קָצוּץ / וְשֶׁמֶן חַם מִתַּאֲוָה //  חַשְׁתִּי שֶׁהָאֵשׁ שֶׁבִּי לֹא כָּלְתָה  (עמ' 55).

אז מה היה לנו פה ספר של מרלין וניג

השיממון המבעית של החולין מתמלא בשירתה בססגוניות מהלכת קסם, אך עם זאת אין היא מתמסרת לחזיונות שוא:

בַּמִּטְבָּח /  בְּרֵיחַ בָּצָל מִתְפַּשֵּׁט / בְּשֶׁמֶן רוֹתֵחַ / בְּדֶלֶת מְקָרֵר שֶׁנִּטְרֶקֶת שׁוּב וָשׁוּב / לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא. / אֲנִי אַרְגִּישׁ דֶּרֶךְ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַיְחֵפוֹת /  רִצְפָּה קָרָה / וְאֶשְׁמַע אֶת קִטּוֹרֵי הַקֻּמְקוּם דּוֹעֲכִים / לְתוֹךְ חֲלוֹמוֹת שֶׁיַּהַפְכוּ מַהֵר/ לְקָפֶה / כָּזֶה שֶׁיּוֹתִיר טַעַם מַר / וְלֹא אֶתְמַזֵּג לְגִבּוֹרִים / גַּם כְּשֶׁאֲקַלֵּף תַּפּוּחֵי אֲדָמָה מִכָּל הַכַּוָּנוֹת  (עמ' 28).

לאחד משיאיה הפיוטיים מגיעה הפשטה זו של האובייקטים והנרטיבים היומיומיים והעלאתם לדרגת סמל בשיר שהעניק את שמו לספר: "אז מה היה לנו פה". את השאלה הזאת שואל "מלצר החיים" במעמד שאין נדוש ממנו: ארוחה במסעדתו, אך תשובתו מקנה למעמד משמעות סימבולית, באותו אופן שבו יוצר רולאן בארת, נשוא הערצתה של מרלין וניג, את המיתוסים מתוך מתן פרשנות לעצמים יומיומיים (בספרו מיתולוגיות). וכך כותבת מרלין וניג:

אָז מָה הָיָה לָנוּ פֹּה? / שׁוֹאֵל מֶלְצַר הַחַיִּים מֵעַל דֶּלְפֵּק הָאֵרוּעִים שֶׁלֹּא בָּחַרְנוּ / עֵינָיו סוֹקְרוֹת אֶת הַשֻּׁלְחָן / לֹא אֲכַלְתֶּם כְּלוּם? לֹא נְגַעְתֶּם בָּאֹכֶל? אָז לָמָּה הִזְמַנְתֶּם כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה? (עמ' 9).

ויש שהרגעים "הרגילים" מפורקים ומורכבים מחדש, מעשה־מרכבה שמשַווה להם אופי קסום. לשיאה מגיעה דקונסטרוקציה זו בקטעי הפרוזה הלירית הנכתבת כמחווה לרולאן בארת, למשל באשכול הזאוגמות הבא: "יש רגעים. וכל אחד כזה קטנטן, מבעד לזכוכית מגדלת המציאות – נראה ענק. ראיתי רגע סוחב געגוע וקורס תחת המשא, ורגע אחר סחב החמצה במריצה. הנחתי להם להתפזר מתוך בקיעי השתיקות..." (עמ' 87).

ייחודו של הספר הוא בעיקר בהתמסרותה המוחלטת של מרלין וניג לשירה, כדבריה הארס־פואטיים בפתח הספר, התחייבות כה נדירה בתקופתנו הצינית עד כלימה:

"בכתיבה אני האישה המשוחררת, אני האמת. בתוך הטקסט בזמן שהוא נכתב אני במרחבי האינסוף, אני החלומות, אני השמים. כשאני כותבת שיר באותו רגע אני בשיר וכל היקום נמחק". (עמ' 6)

ובסמוך לדברים אלה, מגיע  שיר המבהיר עד כמה הם נאמרו מתוך מוּדעוּת גמורה, וכך מעצימים את תוקפם: לָמָּה כָּתַבְתְּ אֶת כָּל זֶה? מְשֻׁגַּעַת./ בִּקְרִיאָה לְאָחוֹר, זֶה מֵבִיךְ " (עמ' 10).

אז מה היה לנו פה הוא ספר ביכורים בשל, המשלב אמונה דתית ואמונה בשירה, ומתקיים מתוך נאמנות לאמת הפנימית על קו הגבול בין התמסרות  דתית לבין התמכרות לשירה, כי כדברי המשוררת: "שירים צריך לכתוב בכוונה כמו תפילה. צריך להעמיד את הנפש זקופה ולחשוב על אלוהים ועל המילים." (עמ' 7).  'כוונה' וזקיפות קומה אלו מניבות שירה עמוקה, ישירה וכנה. וכך, היישר מלב המבוכה – מגיע אלינו בשירתה של מרלין וניג, קול הבוקע מן הלב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה