אז איך זה לחיות על חרבנו, אדוני רה"מ?

הדר כהן, לוחמת מג"ב בת 19 שרק סיימה טירונות, נרצחה אתמול בפיגוע בשער שכם בירושלים. עכשיו נראה את ראש הממשלה אומר שמותה לא היה לשווא

04/02/2016
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

לוחמת מג"ב שנרצחה בשער שכם - הדר כהן. צילום מתוך פייסבוק

כשמביטים בתמונות המחייכות, קשה שלא לחשוב מה היה קורה אילו.
כשמסתכלים בעיניים המאירות של הדר כהן, ז״ל, קשה שלא לדמיין את המשך מהלך חייה, אילו לא נהרגה בעימות עם הפלסטינים בשער שכם בירושלים, אילו הגשימה את השאיפה שלה להיות מפקדת במג״ב, אילו סיימה את השירות הצבאי ונסעה לטיול אחרי הצבא, אילו היתה הולכת ללמוד, אילו היתה עושה קריירה מצליחה, אילו היתה מתאהבת ומקימה משפחה.

אבל לא. ילדה-נערה-אישה צעירה, שחייה הסתיימו באחת בגיל 19 בסך הכל. "היא היתה גיבורה", אמרו עליה אנשי הביטחון, ואלה הכותרות שגם הוצמדו לתמונה המחויכת שלה שניבטה מכלי התקשורת.

ראש הממשלה נתניהו כינס ישיבת חירום בעקבות ההסלמה בארועים, ובעקבות העובדה שפלסטינים הצליחו להכניס נשק לתוככי ירושלים ולבצע פיגוע ירי בשער שכם ההומה.

בזמן הלווייה של הדר כהן יגביר צה״ל את החיפושים, המעצרים, המחסומים, הבדיקות, הסריקות, ההריסות, הליקוט והאיסוף והניתוח של הידיעות המודיעיניות שיגיעו.

יש להניח שנשיא המדינה, רובי ריבלין, יפקוד את בית משפחתה של הדר לניחום אבלים, כך הוא עושה מאז נכנס לתפקידו. הוא ישמע את כאבם של ההורים, של אחיה ואחותה של הדר. הוא ילמד איזו ילדה נהדרת היא היתה, כמה שמחה להתגייס למשמר הגבול, כמה היתה גאה ביום ההשבעה שנערך רק לפני כמה ימים, כמה רצתה להיות מפקדת, כמה האמינה במשימה. הוא יראה את אלבום תמונות הילדות שלה מונח על השולחן ויעלעל בו. הוא יאמר מילים חמות, ילחץ ידיים, יחבק ויבכה ביחד איתם.

ראש הממשלה נתניהו, מן הסתם, לא יבוא לניחום אבלים בבית משפחת כהן; הוא לא יסתכל להורים בעיניים ולא יאמר להם מילות ניחומים. הוא אפילו לא יאמר להם את מה שנוהגים לומר בנסיבות כואבות כאלה, שהיא היתה גיבורה, שמותה לא היה לשווא. הרי לפני חודשים אחדים, בהופעה נדירה בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אמר נתניהו: ״אין פה מטה קסם, נאלץ לחיות על חרבנו״.

יכול להיות שאי אפשר לדרוש שראש הממשלה יבוא לבתיהם של כל אחד מהרוגי הפיגועים האחרונים בישראל, שמספרם הולך ועולה מדי יום, אבל האם זה מוגזם לצפות שראש הממשלה ייתן תשובות להוריה של הדר כהן, שהפכו אתמול להורים שכולים, ובכך הצטרפו, כמו שנוהגים לומר כאן ל״משפחת השכול״? האם אי אפשר לצפות שנתניהו יאמר משהו לחיילים, לחיילות, לאזרחיות ולאזרחים שחייהם תלויים בו, בהחלטותיו, במדיניותו, במנהיגותו, בחזון שלו?

רוית, לוחמת מג״ב שנפצעה באירוע שבו נהרגה הדר, מאושפזת בבית החולים הדסה בירושלים. מיטתה הפכה למקום עלייה לרגל של מפקדים, עיתונאים ומן הסתם גם סקרנים. בבהירות, בפירוט ובקור רוח סיפרה למפכ״ל המשטרה, רוני אלשייך, את כל פרטי האירוע. כיצד משכו הפלסטינים את תשומת ליבם, כיצד ביקשו מהם תעודות מזהות, כיצד התפתח והתגלגל הארוע שהותיר הרוגה ופצועה בינוני.

״אנחנו כאן כדי להגן על האזרחים, בשביל זה התגייסנו.״ אמרה למפכ״ל, והוא, מצידו, הצדיע לה.

אחד האתוסים שעליהם גדלנו, גידלנו את ילדינו ועדיין רווחים כאן, אתוס שמקבל משנה עוצמה ביום הזכרון, הוא ״במותם ציוו לנו את החיים״. אבל ככל שחולף הזמן, ככל שסל הכלים להתמודד עם המציאות המדממת הולך ומתרוקן, ככל שראש הממשלה שב וחוזר ואומר: "זה גורלנו", מתרוקן האתוס הזה מתוכן.

האם הדר אכן ציוותה לנו את החיים? האם מישהו - ראש ממשלה, שר, רמטכ״ל, מפכ״ל, ראש שב״כ, ראש מוסד, בכיר במדים, או בלעדיהם - יכול להביט להורים של הדר בעיניים ולומר להם בכנות: מותה לא היה לשווא? ומה יאמרו לקורבן הבא?




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה