אוי וייל

עוזי וייל גייס 128,000 ש"ח לספרו החדש - וכעת יש הזועמים עליו, וטוענים שהסתיר כי הוצאת מודן עמדה מאחוריו כל הזמן. ריקי כהן מרותקת מהסאגה, שממחישה יותר מכל את הטרגדיה של עולם הספרות והצורך שלנו לחפש אשמים

05/06/2013
ריקי כהן קבלו עדכונים מריקי
  • RSS

בין עולם הספרות לתרבות הרשת ולמחאה החברתית מתח אתמול הסופר עוזי וייל חוטים מטאפוריים מעניינים, כשהביא לפריצת סערת הרשת הנוכחית. וייל גייס לאחרונה מהגולשים במסגרת פרוייקט גיוס המונים באתר הדסטארט סכום אגדי לסופר של 128,000 ש"ח. התורמים נידבו את כספם לאחר פנייה של וייל בסרטון ובו ביקש מהם לסייע לו להתפנות לכתיבת ספרו הבא. ברקע הפנייה הזו ובעיתוי הזה עומדים הדרמה או שמא הטרגדיה של עולם הספרות, ובה הסופרים מוצגים כגיבורים עשוקים, ההוצאות ורשתות הספרים כקונגלומרטים חמדניים ושוק הספרים כאיום מהותי על עתיד הספרות הישראלית האיכותית.

הגולשים כאמור, נענו לו בשמחה, מובן שגם דף הפייסבוק הפופולארי מאוד שלו, בו הוא משחזר את הדמויות האהובות מימי השער האחורי, עזר להשיג את התוצאות הפיננסיות המעודדות, והמקרה הוכתר כרגע של הצלחה לתרבות הרשת וגיוס ההמונים העצמאי, דרך לעקוף את השיטה.

אבל החגיגה התרבותית-חברתית התעפשה בימים האחרונים לאחר שנודע שספרו החדש "חמישה חלומות", יצא למדפי חנויות הספרים בהוצאת מודן, מההוצאות הגדולות בישראל. התורמים שקיבלו הבטחה לקבל עותק חתום על ידי הסופר במהדורה מיוחדת בטרם ייצא לחנויות, גילו כי לא עמד בהבטחתו.

המהומה ברשת פרצה עם פוסטים נזעמים של העיתונאית אריאנה מלמד, המתרגמת גילי בר-הילל והעיתונאית אסתי סגל. סגל כתבה בבלוגה כי תרמה לסופר 100 שקלים והיא מרגישה מרומה: "תודה שהראית לי שלא רק בשביל המדינה אני כספומט, ושלא רק המדינה חושבת שזו מצווה לנצל אותי. תודה על שאת המאה שקלים ש(אין)לי העברתי אלייך ולא למטרות חשובות הרבה יותר. תודה. למדתי לקח גדול. חבל שמטרות חשובות באמת ואנשים שיזדקקו באמת כבר לא יראו את הכסף שלי, אולי גם לא את העזרה שלי."

מתוך הוידאו באתר הדסטארט, בו עוזי וייל מודה לתומכיו: "ככה נראית הצלחה!"

על הסכנה באובדן האמון מצד תורמי הרשת ובכלל בגיוס המון כתבה גם בר הילל: "צודקים מי שתרמו וחשים מרומים. עוזי וייל - במכוון או בשוגג - מכר דרך הקיקסטארטר שלו חלום שקרי. מי שתמך בו חשב לתומו שהוא תומך ביוזמה שחורגת מכללי המו"לות המסורתית ובונה מודל חדש של קנייה ישירה מהסופר. בדיעבד התברר שהם סתם נתנו לסופר כסף במתנה, ויקבלו את הספר באיחור, ובעקיפין גם יתרמו להוצאת מודן, שהיא חלק מהמערכת הרקובה שהם שמחו לעקוף".

וייל שגילה אתמול בצהריים כי המציאות התהפכה, כי אהבת ההמונים ברשת הפכה לסיוט בו הוא האיש הרע, הגיב בטקסט מושחז, מתגונן ותוקפני, ובחלקו מספק נימוקים עניינים:

"לא רימיתי, לא הוניתי, לא עקצתי - תגידו, השתגעתם כולכם?

מעולם,

חוזר: מעולם!

חוזר ושונה וחוזר: מעולם!!

לא אמרתי שהספר יצא בהוצאה עצמאית.

להפך: שוב ושוב אמרתי, גם בפייסבוק, גם בסרטון, גם באתר עצמו, שהספר יצא בהוצאה רגילה, בחנויות רגילות, במבצעים רגילים.

בסרטון אפילו הדגשתי את העובדה שמי שיקנה אותו במבצעי 4 במאה, יקנה אותו יותר בזול".

נעים לאגו

בסיפור הלוהט הזה חברו כמה יצרים אנושיים מרתקים ונוגעים ללב. הצורך העכשווי שלנו לבחור גיבור שינצח באמצעותנו את העוולה בסדר הכלכלי הקיים, ב"להכניס" ל"גדולים", ולהרגיש צודקים. הנעים הזה שאנחנו עושים לאגו שלנו כשאנחנו תומכים באמן איכותי ומתריס כמו וייל. ולבסוף - העלבון התהומי שלנו מכך שיצאנו פרייארים והמציאות הרבה פחות רומנטית, ושוב הגדולים ניצחו.

וכאן המקום לציין גילוי נאות (גם אני לא רוצה להיות אויבת ההמון): אני מכירה את עוזי וייל כ22 שנים, עבדנו יחד במקומון "העיר", ויש בינינו חיבה, הדדית, אני מניחה, כי הוא הואיל לשלוח לי את התרגום האחרון שלו לספר השירים של מארק סטרנד עם הקדשה יפה.

וייל טעה לטעמי כשהתברג לתוך תרבות גיוס ההמונים בעוד הוא מקושר להוצאה גדולה. זה לא רק שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, הוא איש רשת ותיק ואמור היה להבין שזה יהיה בומרנג במציאות הנוכחית של שחור ולבן, עשירים ועניים במשחק הספרותי, נכון הוא שהקוראים אוהבים את הדימוי הרומנטי של האמן הרעב, העשוק, ולכן קמו הטריטוריות החתרניות של גיוס ההמונים. אז אם ממילא הוא שילם מהכסף שנתרם על הדפסת הספר ולא קיבל מקדמה מההוצאה, הוא לא הרוויח דבר מהשעטנז הזה, להפך. מוגזמת גם התקפתו הארסית על בר-הילל וסגל, שביקרו אותו, במיוחד בתור מי שמבקר בכתיבה שלו גם אנשי תרבות, פוליטיקאים וכדומה.

מהצד השני, הלינץ' האינטרנטי נוגע בצדקנות, בהתנפלות על הגורם הלא נכון בתמונה. הרי מודן הם אלו, כפי שטוען וייל, שהריחו את המכה והקדימו את הוצאת הספר לחנויות, תוך הפרת ההבטחה שוייל נתן לתורמים הצודקים, כאילו שזה מעניין אותם. נכון שוייל מפנה אצבע מאשימה צודקת בתגובתו לרשתות הספרים, ונכון שהוצאות הספרים אינן באופן גורף הטייקון החמדן בזירת הספרים, הן הרי במצב קריסה מתקדם, כולל הגדולות שבהן. אבל ההתנהלות כאן הייתה שגויה מבחינת יחסי האמון עם התורמים, ואני בוחרת להאמין לוייל שזה נעשה בשוגג מבחינתו.

גם פירוט ההוצאות מתוך הסכום שהתקבל, בו טוען וייל שבכיסו נותרו 17 אלף ש"ח על החודש בו התפנה לסיים את הספר הופכים את התמונה למאוזנת יותר. נסו לחשוב כמה הספרים שקנו להם נחלה בנפש שלכם חשובים לכם, כמה הערך שלהם בתבנית התרבותית שעיצבה אתכם. האם הסופר שכתב אותם אמור להתפרנס רק מההכרה ולייקים בפייסבוק?

ואם מדברים על אמון הדדי, יש להניח, בצער עבורי כמשוררת מתחילה ואשת רשת ועבור חבריי האמנים, שגיוס ההמונים יספוג מכה לא קלה בתחום האמון כלפיו מצד הגולשים, וגם כך הוא בחיתולים ועובד על פסיכולוגיה עדינה של - תן תרומה, קבל תחושה שאתה תומך תרבות וכל הכבוד לך. דרישת השקיפות תקבל פוקוס, עקיצות וממים ימשיכו להתגלגל בפייסבוק וטוויטר, זה הרי הפך לבידור אלמנטרי, וחלק מהסחות הדעת הקבועות שלנו. החיים ברשת.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • אסכולת הכורסא » עוזי וייל וחגיגות המימונה 05/06/2013

    [...] לא אחפור לכם תגובות מפייסוש (עשו את זה כבר דה-מארקר ואף ציטטו הודעה פרטית של גילי בר הלל סמו ללא רשות), אבל הנה מהבלוג של חנן כהן, שומר היערות של ג'ונגל האינטרנט, עוד אחד מריקי כהן. [...]

בחזרה למעלה