אוהלים בקיבוצים

גם בקיבוצים יש מצוקת דיור חריפה. בועת החיים הטובים בין הפרדס לחדר האוכל התפוצצה לנו ממש מול העיניים

04/08/2011
אודית לורן בלקין קבלו עדכונים מאודית
  • RSS
» קשה לשאת בנטל העלויות. קיבוץ יגור. צילום: אפרת מאירי

האדריכלית אפרת מאירי שולחת אלי מדי פעם חומרים על אדריכלות בקיבוצים. בדרך כלל, לצערי, אין לי את הפלטפורמה או האפשרות לחלוק את המידע המעניין עם קוראים. והנה, השבוע קבלתי מייל מאפרת שכותרתו "האם יוקמו מחאות אוהלים גם בקיבוצים?". בהקשר של מצוקת הדיור, גל המחאות, דפני ליף וקומונות האוהלים שהוקמו להן בערים שונות בארץ (אפילו ליד העירייה ברמת השרון צצו השבוע כעשרה אוהלים) חשבתי שיש כאן משהו מסקרן.

חיים בתחושת ארעיות

מצוקת הדיור אינה נחלת תושבי ת"א ומשפחות מעמד הפועלים בלבד. מצב זה חוצה כל עיר בארץ, ישוב, מושב, כפר ואפילו קיבוץ. עד היום רובינו חשבנו שלפחות בני הקיבוצים זוכים בדיור הוגן ואיכותי יחסית המותאם לצרכיהם. יחד עם זאת, מסתבר שבני הקיבוצים נתקלים מדי יום במציאות שונה לגמרי. בניגוד לדימוי של בית קטן עם גינה פורחת, מדי כמה שנים מועברים חברי הקיבוץ מדירה לדירה עד שרק בגיל בוגר יחסית הם מגיעים, אחרי שחיכו שנים, לדירת הקבע שלהם. מצבן של רוב הדירות בהן הם גרים בדרך אינו מזהיר, בלשון המעטה, והן זקוקות לשיפוצים יקרים ומשמעותיים ביותר. במצב כזה אין גם מה לדבר על טיפת עיצוב או סגנון אישי בתוך הבית הסטנדרטי הזהה לשכנו, בשכונה הסטנדרטית הזהה לשכנתה. הקיבוץ, שמשמש כיזם וקבלן מבצע, הוא זה שקובע את גודלה וצורתה ולכל היותר, יאפשר לבן הקיבוץ לקבוע את סוג האריחים והמטבח.

"בן קיבוץ חי מרבית חייו בתחושת ארעיות" אומרת מאירי. "הוא לא יכול לבחור באיזו דירה יגור, באיזו שכונה יחיה, או אם יוכל להגדיל או לשנות את ביתו. במידה ויחליט לשפץ או לערוך שיפור בדירה עליו לבקש אישורים מוועד הקיבוץ, לשאת בנטל העלויות או, במקרה הטוב, להשיג השתתפות חלקית ובלתי מספקת מהקיבוץ. למרות שהוא משפר את תנאי המחייה בדירה, משפץ את התשתיות, ממחזר אותה ומארגן אותה מחדש, הוא לא יזכה  לפיצוי כספי בגין ההשקעה ביום בו יצטרך לעבור שוב לדירה אחרת. כשהבית בו אתה גר אינו שלך, מאוד קשה לצקת לתוכו אלמנטים וערכים שיהיו מזוהים איתך ועם אישיותך".

עלויות הזהות לאלו שבעיר

אפרת, בת קיבוץ יגור לשעבר, מכירה היטב את החיים בקיבוץ. לטענתה, אין פעם שהיא מגיעה לבקר את משפחתה וחבריה בקיבוץ שבה לא עולה לדיון נושא מצוקת הדיור והתקציב לשפרה. "חשוב להבין שהקיבוץ כמערכת משמש כיזם וקבלן של הבתים בו, או לפחות כך היה עד שקיבוצים רבים הופרטו", מסבירה אפרת. "בכל הקיבוצים אנחנו רואים שכונות של בתים ודירות שנראים בדיוק אותו דבר. דיירי אותם בתים שכאמור אין זה בית הקבע שלהם מוזמנים לשפץ את פנים הבית כראות עיניהם על חשבונם וללא כל עזרה או תמיכה מהמערכת. הבעיה היא
שהבתים והדירות עברו כבר כל כך הרבה ידיים ודיירים עד שהתשתיות הפכו ישנות ועלויות הבניה או השיפוץ הופכות זהות לאלו בעיר"
.

מסתבר שמשפחות צעירות ובוגרות בקיבוץ אינן יכולות לקבל הלוואה בנקאית או חוץ בנקאית, וכאן המלכוד כפול; שכן רק חסכונות שצברו במשך שנים משמשים להם כעתודה לשפץ ולארגן מחדש את בתיהם. "זו הסיבה שרוב השיפוצים נעשים בתקציבים זעומים,
כשבכל פעם מוסיפים טלאי הכרחי שבסופו של עניין לא מאפשר שיפור משמעותי של תנאי החיים. מעבר לכך, השיפוץ עצמו הוא לרוב פנימי בלבד כשעל הרחבה או תוספת בניה אין לרוב מה לדבר, בשל הצורך לשמור על חזות אחידה של השכונה והמבנה"
.

מכל זה אנחנו בעצם למדים שהשיפוצים בקיבוצים מגיע מכיסם הפרטי של הקיבוצניקים שחיים משכר מינימום ואף פחות מזה. "בקיבוץ יגור, למשל, משפחות בנות ארבע וחמש נפשות גרות במשך 15-25 שנה לפחות, בדירות ישנות וקטנות שנבנו בתקופת הלינה המשותפת כשאין להן אפשרות ממשית ומעשית לשפר את מצבן", מסבירה מאירי. "אם חשבתם שלוותק בקיבוץ יש יתרון כלשהו בקבלת תקציב לשיפוץ, אז זהו שלא. וכך גם בנים צעירים רווקים אחרי צבא או סטודנטים, בוחרים מראש לא להשקיע את כספם המועט בשיפוץ דירות, שכן כל 4-5 שנים הם זזים בין הדירות ולא באמת מצליחים להרגיש בבית".

אפס אינדיווידואליות

ועדיין לא אמרנו כלום על הריהוט שגם הוא, מסתבר, מורכב מגיבוב של פריטים שהתקבלו בירושה או נאספו מפה ומשם. "למעשה, נוצר סגנון עיצוב קיבוצי שכולל פריטים שעוברים מהורים לילדים או בין אחים גדולים לקטנים לצד פריטי ענתיקה כמו מקרר טרנטה קיבוצי, קצת איקאה, קצת מציאות פה ושם, הרבה אלתורים ואביזרים היסטוריים וסנטימנטליים. מן סגנון מגובב שמזוהה גם עם סטודנטים, גם עם זוגות צעירים וגם עם בתים כפריים, וזה מה שנחשב בעיניי כסגנון עיצוב ישראלי מקומי לטוב ולרע".

מאירי מבקשת להדגיש ששיפוצים יזומים בקיבוצים קיימים, אך אלו מופנים, למשל, להפיכת דירות צמודות קרקע לדירות עבור קשישים גריאטריים. מעבר לזה, כל שיפוץ פרטי הוא על חשבון החבר בלבד. "בקיבוץ בחן המופרט, למשל, משפחה בת חמש נפשות של בנים חוזרים קיבלה שתי דירות בנות 35 מ"ר שצריך לחבר ולארגן מחדש. עלות השיפוץ המינימאלי היא 250,000 שקל. למשפחה חסרים 85,000 שקל שלא תוכל להשיג בדרך מקובלת או חוקית ולכן היא תקועה. משפחה אחרת בקיבוץ מרחביה המופרט מנסה כבר 4 שנים לתכנן הרחבת בית. התכניות כבר קיימות מזמן. אבל בעיות של תקציב ושמירה על מראה שכונתי אחיד מעכבת את הביצוע כבר שנים".

זה לא שחברי קיבוצים לא בונים ולא משפצים כלל, אבל ככל הנראה, לרוב זה נעשה באפן חלקי ובצורה כזו שמשדרגת בעיקר את החללים הציבוריים בבית ואת חדרי הרחצה שבהם נדרשת נוחות מרבית. מאירי אף מגלה לי שמשפחות וותיקות רבות עורכות שיפוץ כזה שמאפשר להן, באפן שאינו חוקי, להשכיר יחידת דיור שמשמשת להם מקור הכנסה נוסף או להלין בן משפחה. "אני לא מתעלמת מהקיבוצים בהם בתי החברים נראים טוב יותר", אומרת מאירי "אבל קיבוצים כאלה הם בעלי יכולת כלכלית-חברתית גבוהה יותר ומכאן גם היכולת של כל משפחה בנפרד. חשוב גם להבחין בין הבנייה בתוך הקיבוץ ושיפוץ הבתים הישנים לבין שכונות ההרחבה החדשות שחלקן מאוכלסות במשפחות שאינן מבני הקיבוץ ושאין להן תלות כלכלית במערכת הקיבוץ".

צילומים:

אפרת מאירי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה