אהבה דורשת לימוד

הפסיכותרפיסטית צ’לה בניה שזרה 11 סיפורים באוסף “נעליים”, דרכו היא מתמודדת עם יחסיה המורכבים עם אמה בארגנטינה. ראיון

11/06/2014
בילי מוסקונה-לרמן קבלו עדכונים מבילי
  • בדואר
  • RSS

כשהמוטו לספר שמונח על המדף בחנות הספרים הוא “מוקדש למשפחתי ובנותיי – יחד אנו לומדים מהי אהבה” אני ניגשת ולוקחת ולא מורידה את העיניים מהספר הדק והחכם הזה, עד שאני מסיימת אותו.  ”נעליים”, מאת צ’לה בניה, אחד עשרה סיפורים ארגנטינאים (הוצאת כרמל).

היחסים בין הורים לילדים ובין אמהות ובנות במיוחד, הרי אנחנו יודעות, הם מהיחסים היותר מורכבים שישנם. ויש בתוכם לצד אהבה עמוקה וקשר נפשי שאין מילים בשפה לתאר אותו, לצד שני אלה ישנה גם מילה שהמקצוענים מכנים אותה סמביוזה, מושג מילולי שאפשר לדמיין אותה כצרור חוטי תפירה מסובכים אחד בשני כשבסופם מושחלת מחט חדה שאי שאפשר להתיר אותם בלי לדקור את הבשר עד שהוא שותת דם. כשצ’לה בניה, פסיכולוגית קלינית, מרצה ועוסקת בפסיכותרפיה כותבת ספר ראשון ומנסחת מוטו ברור שעונה על השאלה איך לומדים לאהוב – אני הקוראת מתעכבת באיטיות מכוונת על המשפטים שהיא מנסחת, המילים שהיא בוחרת, ההתכונות שלה להבין לעומק ובצורה רגשית ולא טכנית, איך מתירים, לאט לאט ובסבלנות וכאב את סבך החוטים והסיכות הדוקרות שמדביקים אמהות ובנות יחד.

הסיפור הראשון בספר, ‘נעליים’, מתחיל בתמונת האם בבית חולים כשהרופאים חסרי הסבלנות שמטפלים בה רוצים לכרות את רגליה. ומולם עומדת הבת, שזאת הכותבת, כבר אמא לשתי בנות בעצמה שמנסה למנוע את הכריתה.  ‘נודע לנו, אומר הרופא, שאמא שלך לא שוכבת במיטה כבר למעלה משנה, היא נירדמת על הכיסא.’

מהורהרת ,עם סיגריה ביד יוצאת הבת החוצה למסדרון והמחשבות שלה מתחילות לנדוד אחורה בזמן, לילדותה, למרחבים הרחוקים בזמן שחיה מול אמה שלה, שעומדת עוד רגע בפני כריתת רגליים. וזה רגע שכל אדם גבר או אשה, יפגשו. אותו רגע הבנים והבנות, שהם כבר אבות ואמהות בעצמם עומדים מול הוריהם שמחליקים באיטיות או במהירות במדרון.

והבת, אשה בוגרת שמעשנת סיגריה בבית חולים, מתבוננת על אמה שמועמדת לכריתת רגליים כי נרדמת כבר שנה על הכיסא, פרט שהבת לא ידעה עליו דבר.  והיא מעשנת וחושבת על אותה אשה זקנה וחפה מכוח, אמא שלה, שהיתה פעם צעירה ואקטיבית, בעלת רגליים יפיפיות, שבראה יום אחרי יום, בילדות, כשחיו האחת מול השנייה, את נפשה של הבת.

בגיל 14 שלחה האמא את הבת צ’לה לעיר הגדולה בואנוס איירס לשמור על האחות הגדולה. ומהרגע שעזבה את הבית, רצתה הבת לשמוע מהוריה רק משפט אחד, ‘תישארי איתנו כאן, את עדיין צעירה מידי להסתובב בעולם’ אבל המשפט הזה מעולם לא נאמר לה. להפך, האמא המשיכה לשלוח את הבת החוצה מהבית. כל פעם למשימה אחרת. בגיל 14 לאחותה בעיר רחוקה, אחר כך ללימודים בעיר אחרת, ובגיל 19 לחמותה, וברגע שהיתה הבת צלה חוזרת הביתה האמא היתה מאושרת עד אין קץ, ושוב לא עבר זמן והאמא שלחה אותה שוב מהבית. פגישה- פרידה- פגישה- -פרידה. אלה היו צבעי הגובלן שבהם בחרה האם לרקום את צבעי הביוגרפיה של הבת שילדה. והשאלה הכואבת למה? השאלה הזאת בחייה של הבת, היא השאלה דוחפת קדימה את הטקסטים של הסיפורים הקטנים והפיוטיים האלה. “ביום השואה האחרון לחייה”,  צלצלתי אליה, כל כותבת צ’לה בניה,” הרגשתי געגועים פתאומיים אליה, ‘אמא,’ הספקתי להגיד, והיא מיד ענתה ‘זו הפעם הראשונה שאני עומדת בזה’”.

 

b116post

 מה עומד מאחורי דפוס ההתנהגות של אם ששולחת שוב ושוב את הילדה שלה  ואיזה עקבות רגשיים משאיר סוג כזה של התנהגות הורית מהסוג הזה, בנפש של ילדה- נערה- אשה צעירה?

“בספר”, עונה לי צ’לה, “יש סיפור בשם ‘יפיפית היום’ שבו ניפגשתי עם זונה בתל ברוך. זה סיפור שנולד שלוש שנים אחרי  שאמא נפטרה. באותו בוקר הלכתי לים עם הכלבה. היא שיחקה בחול ואני ישבתי והסתכלתי על הים ופתאום עלתה תחושה חזקה שאני רוצה שאמא תאמין שאהבתי אותה כל החיים. ואני מבקשת סימן לזה”.

“לבקש סימן”, היא מסבירה לי, “זאת שפה שיש לי עם המתים והחיים.אני מחפשת סימנים לשאלות ותחושות שעולות בי. ישבתי על החול החם, חיפשתי סימן לתחושה שלי, ושום דבר לא הגיע. חזרתי מהים דומעת, ועם הרגשה שאין כבר דרך שהיא תאמין באהבתי, ואם היא לא תאמין אז אני לא אוכל לבטוח בעצמי, לתת אמון בעצמי, ואני מתקדמת בהליכה איטית לכיוון תל ברוך וניגשת אלי זונה, ושואלת אותי מה שעה, מלטפת את הכלבה ואומרת לי ‘תאמיני רק לבני אדם שאוהבים חיות’. ובשבילי האשה הזאת שנאלצת לעסוק בזנות ואומרת את המילה ‘תאמיני’. בשבילי זה סימן מאמא שלי. כי הפחד הכי גדול של אמא שלי היה סביב דברים שלא דיברה אותם. לא אמרה מילה. מאבא אנחנו יודעים שכל משפחת נכחדה בשואה, שהוא עצמו הציל אותה מאונס. ודרך רמז אנחנו יודעים שבזמן  המלחמה היא חיה בדירה עם חברה שותפה שמכרה את הגוף שלה תמורת מזון. זה היה הפחד שלה, להדרדר לזנות,  ואת הפחד שלה  היא הפקידה אצלי.”

כשפגשה את הזונה, כך היא מתארת, הבינה צ’לה בניה שלעולם לא תהיה זונה, “לא הייתי ולא אהיה” היא אומרת במילים שלה. וגם הבינה לעומק את  הפחד שאמא שלה החדירה בה. ועם הפחד הזה שהיה בה באם, היא שלחה את הבת הקטנה לשמור על האחות הגדולה בעיר אחרת, רחוקה. “הבנתי שיש איזשהוא הגיון חזק שאמא זקוקה לו ואני לא יכולתי לסרב לה. ובאמת עשיתי בדיוק מה שהיא רצתה, אני בנערותי ניחשתי אותה לפני שהיא חשבה את זה. בחרתי בחור שהוא מאד ציוני ויהודי כי היא פחדה שאני נמשכת לגויים. חייתי את מה מה שהיא רצתה שיקרה. היא רצתה שאני אהיה עצמאית שאני לא אהיה תלוייה בגבר כספית וגם זה קרה.”

כלומר הקשר בין אם לבת, אומרת דרך הספר הזה צ’לה בניה, מטפלת שעברה בעצמה טיפול פסיכואנליטי,  הופך אצל הבנות, כמו שהפך אצלי לתהליך איטי וממושך שלקח שנים של דיפרנציאציה, של ההבדלה וההפרדה ביני לבינה. ובספר הקטן הזה היא בעצם שואלת, “מה היו חייה של אמא, ומה אני נשאתי בתוכי בשבילה שלא איפשר לי להיות עצמי ולכן גם לא איפשר לי לאהוב? והתשובה היא שכל עוד ההורים חיים הילדים חשים מחויבות לא רציונלית, לגמרי לא מודעת, שהבסיס שלה הוא הזדהות. ואני, היא אומרת,  חייתי את החיים שהיא רצתה שאחיה. ידעתי שהיתה לה אחות תאומה שלא ניצלה, וזה קשור היה לזה שהיא שלחה אותי בגיל 14 לשמור על אחותי בעיר של 12 מליון איש. היא שלחה אותי לשמור על אחותי מול הביוגרפיה שלה שבה היא לא הצליחה לשמור על אחותה שמתה. הייתי בשבילה הריפוי לפצעים שלה. גם בשבילה וגם בשביל אבא שלי. הריפוי שלה היה דרך זה שהיא שלחה אותי ממנה. חייתי ממנה בניפרד וחזרתי אליה. החזרה מהנכר היתה חויה שהיא לא זכתה לה. היא שלחה אותי לנכר כדי שאני אחזור הביתה בשבילה.  אני חייתי את הביוגרפיה שהיא ניסתה לתקן לעצמה.”

לצד כל אלה, ישנה בספר גם ההבנה העמוקה וחשובה שאנחנו כבני אדם לעולם לא נוכל לעשות תיקון לביוגראפיה שלנו דרך האחר, אלא רק דרך עצמינו. כל ילד צריך לעשות בהסטוריה שלו ויתורים מול ההורים . כילדים אנחנו מבינים שאנחנו צריכים לשמח את אבא ואמא לייצר התנהגות שנותנת להם רגיעה. כילד אתה הופך את הסיוט שלך לסוג של הנאה שדרכה אתה רואה את האושר של ההורה ותופס אותו כאהבה אליו.

“כשאני כותבת בספר שאנחנו לומדים לאהוב”, מתעכבת צ’לה על המוטו שכבש אותי,  ”זה המקום שבו אני לומדת לתפוס איזשהו מרחק מתאים מאמא מאבא ומההסטוריה שלהם, לוקחת אחריות על הכאבים שלי על הויתורים שלי את עצמי, לומדת לסלוח לעצמי ולהם. זה מרחב שלם, אנחנו לומדים ללמוד ביחד זה לפתוח המרחב שיש בו קיום עצמי ועצמאי לכל אחד מאיתנו. לראות את בתי והורי כבני אדם ניפרדים ממני. לסלוח להורי על השימוש שלהם בי ולסלוח לעצמי על השימוש שלי בבנותי. ואני אומרת את זה ללא ספק, כי השימוש בבנותי נעשה גם הוא ללא ספק. אין אפשרות אחרת, בשרשרת של ילדים הורים.”

איך אדם נוכח שהחויה הקיומית שלו עשוייה מכאב. מתי הוא באמת מבין שמדובר בכאב, הרי לא קל לזהות כאב כי הוא מתחפש להמון התנהגויות: זעם, כעס, מרירות, דיכאון, מרדנות?

שנים ארוכות, היא עונה, הסתרתי את הכאב שלי מעצמי.  הסתרתי במובן שלא נתתי לו משמעות.  בכיתי אבל השקטתי את הבכי. במובן הזה זאת היתה אלימות כלפי עצמי. אלימות ואילמות באים מאותו שורש. במובן הזה, מרחב שיש בו אלימות אין בו אהבה אמיתית אלא התמסרות אחריות נתינה ותפקוד אבל לא ממקום של הלב, אלא מהמקום של מחויבות. ממקום של ידיעה מה מה נכון וצריך לעשות. כי כשהלב ניפתח לאהבה מתקיימת גם רכות. רכות והבנה  שאין נכון ולא נכון, אין אמת ושקר, האמת של כל אחד היא מורכבת וחמקמקה ורבת פנים. “

במה מתבטאת אלימות של אדם כלפי עצמו?

“רק בשנות האלפיים, כשהייתי כבר אמא לשתי בנות התחלתי לראות את החפיפה בין האלימות לאילמות. את המקום ששתקתי. אני האמנתי לשני דברים, האמנתי לאהבה של  ההורים שלי והאמנתי לכאב של ההורים שלי. לא זעמתי ולא כעסתי. רק אחרי מותם ולא רגע לפני  התחלתי לראות גם את האלימות. ראיתי איך חייתי מגיל 14 לבד, לגמרי לבד. מול ההתנהגות שלהם מולי אמרתי לעצמי אם אתם רוצים שאני אסתדר לבד, אני אסתדר לבד. אני לא אבקש כלום יותר.

רק אחרי מותם ראיתי כמה ההתנהגות שלהם כלפי היתה אלימה. לא הרשתי לעצמי לראות את האלימות שלהם לפני שמתו. הייתי אילמת מול הכאב שלי.  והבנות שלי, הן לימדו אותי לכעוס. הן לימדו אותי אותי להפוך את האילמות לרגש שאפשר להתפתח ממנו. רגש שלא נשאר תקוע בצורה של זעם. מה גם שעם אמא לא יכולתי לבטא את הכעס כי כל  פרידה היתה ניתוק. בכל פרידה היתה קיימת האפשרות שלעולם לא ניפגש יותר. הפוטנציאל של הניתוק היה כל כך גדול שבפגישה שבאה אחרי כל פרידה אי אפשר היה לכעוס או לבטא זעם. וכך זה נמשך למעלה מעשרים שנים.

עם הבנות שלי למדתי שהכעס יכול להעמיק את החיבור. דווקא דרך הכעס הגיעה האפשרות להבין שישנה גם אהבה אינסופית. אבל לא ללא תנאי. עם תנאים. לאהבה יש תנאים. יש לה גבולות שלא חוצים ואז אין כעס. כשהלב פתוח האזניים יותר פתוחות. כשאהבה היא מחוברת, נוכחת אפשר לראות מה מתאים ומה לא מתאים ולא דורכים אחד על השני. במצב הזה של החיבור יש תחושה שכל הזמן דולק האור בקשר. ומותר להגיד כן ומותר להגיד לא. להן מותר ולי מותר. ומה שלא ברור מבררים.  ורק במצב הזה האהבה הולכת וגדלה. והיא באמת אינסופית ויחד עם זה שום דבר לא מובן מאיליו. וזאת עבודה יומיומית ואיסופית. “

האהבה, אדם מבין כשהוא קורא בספר הצנום הזה, האהבה מבקשת לימוד. שבו רואים את השונות של האחר ומקבלים את השונות הזאת. הבעיה שלנו היא שאנחנו כל הזמן בעירבוביה. זה לא מובן מאיליו להבדיל בין היחד והיחיד. היחד נוטה לבלוע את היחיד. וזאת עבודת חיים לעשות את ההפרדה.

הסיפור האחרון והנפלא בספר הצנום ‘נעליים’ נקרא ‘הבור’. בחצר הבית, כותבת צ’לה, היה בור ענק אי אפשר היה להסתכל עליו רק להפנות לו את הגב וללכת מסביב. כל אחד מבני המשפחה התעלם מהבור בצורה אחרת, ורק צ’לה הילדה היתה מקשיבה בלילות לצלילים שבקעו מהבור ואחר כך כשהיתה יותר גדולה שמה לב  שרגלה הימנית קבורה בבור. ולאט לאט היא מתרגלת לרגל החסרה שלה ולומדת לחיות עם חסרונה. הכי קשה, כותבת צ’לה, היה לי לרקוד. על במת הריקוד כאב רגלי החסרה היה כמעט בלתי נסבל”.

הבור הזה אלו כל הרגשות הפחדים ההתניות שאנו סופגים מהביוגרפיה של ההורים שלנו. ואיתם אנחנו כפויים לחיות, זאת הרגל החסרה, הכרותה, שעם העדרה אנחנו מתנועעים על במת הריקודים של החיים?

“זה המקום שכשאנחנו מבינים את הכאב שלנו כדאי לנו להפסיק לחיות את החיים שלהם, של ההורים, ולהתחיל להרשות לעצמינו לחיות את החיים שלנו. להבין מי אנחנו ולראות את המרכז שלנו. אני הבנתי איך מתוך הזדקקות אליה חייתי את החיים שלה ואיך החיים שלה לא מביאים עדינות ואהבה לחיים שלי.”

הבור של הכאב נידון להשאר פתוח. אנחנו לא נוכל להרגיע את הכאב של ההורים שלנו. כמו שאומרת צ’לה, אני לא יכולתי להחזיר לאמא שלי את אחותה התאומה שמתה, למרות ששלחה אותי קילומטרים לשמור על אחותי.  ומסתבר שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מול הכאבים של ההורים כמו מול בור פתוח שאי אפשר לסתום אותו. ומול הבור הזה לחיות את החיים שלנו.  עם האשיות שלנו, עם מי שחלמנו להיות, ורק ברגע שמבינים את זה, וזה רגע שלוקח שנים להגיע אליו , רק אז נכנסים לחיים רוך ורכות וקלילות וגם האפשרות, היא מוסיפה בשקט, לאהוב ולהיות נאהבים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה