אָדֵל – סיפור קצר מאת מאיה וינברג

פרסום ראשון של סיפור קצר מתוך הקובץ “מאחורי דלתות נעולות”, הרואה אור בימים אלה לציון 35 שנות פעילות במרכז התרבות בבית אריאלה

09/10/2013
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
»

אָדֵל
מאת מאיה וינברג

אין סודות בחיים של אדל. הכל פרוש כמו מפה על שולחן ארוחת הערב. בעל, שלושה ילדים יפים. ביצה, גבינה לבנה. הוא לא שואל והיא לא עונה. יש רעש מתמיד מהסלון, הטלוויזיה מרצדת, תנועת הילדים. הוא מסדר צלחות וסכו”ם כמספר האנשים בבית, אחר כך היא מפנה. כמעט עשרים שנה. הימים נעשים דומים אחד לשני, כמעט ללא הבחנה. את ההתחלה כמעט אינה זוכרת. ראוי היה שתזכור.

שלושה ילדים להלביש כל בוקר. שלושה ילדים להאכיל ולאהוב ולחרוד על יומם. שלושה לפזר במסגרת, ביום שמתמזל המזל והכל שגרה. כעת יש לאדל כמה שעות טובות לנסות להספיק דבר מה. לנקות, לעבוד, לקנות. לסדר ברשויות, לטפל במיליון קטנות. ושוב הילדים. לפזר אל החוגים, אל החברים ובחזרה, להאכיל ולקלח ולחרוד על שלומם. לזכור לקנות ביצים, גבינה לבנה. כבר היתה היום בסוּפֶּר ודעתה הוסחה כשראתה דרור קטן מתעופף בתקרה הגבוהה, תועֶה ושוב חוזר אל המדפים של הקמח והקטניות. אולי גר שם מרצון, מאין לה לדעת, אבל חלב וביצים שכחה.

אדל ובעלה נפגשו כשאהבה גדולה אחת כבר עברה עליה, מעכה אותה כליל. בעלה לא הבין אבל אהב אותה מאד, הֶחֱיָה אותה מחדש. הוא היה מין איש כזה שאינו מתרגש יתר על המידה. אדל היתה עוף מוזר, חולמני. הם נישאו ונסעו לירח דבש, חזרו ושכרו דירה, אחר כך הרו ולקחו משכנתה. זה סדר הדברים או סדר הילדים. פעם היתה לה אהבה גדולה.

קראו לו חיים והוא היה גבוה. גבוה כל כך שראשו בעננים. היו לו עיניים כחולות, לא גדולות, נחבאות מאחורי משקפיים. על אף שהיה קצר רואי, ראה היטב את אדל. הוא ידע מתי היא עצובה או שמחה או מהורהרת גם כשלא אמרה דבר, גם כשניסתה להסתיר. אבל לרוב לא הסתירה, למעשה לא נזהרה איתו כלל. אהבה לספר לו הכל, זוטות ממש. הוא היה מקשיב לה. קראו לו חיים והוא היה צפר. איזה מן מקצוע זה צפר? היו מרימים גבה. אחד שמכיר ציפורים, יודע עליהן הכל מתוך התבוננות, היתה עונה בשמו, מתעקשת להסביר. היו צריכים לדבוק אחד בשני כמו זוג עופות מים, שנשארים יחד לנצח. ולפעמים היתה משיבה, אחד שיש לו מקור וזוג כנפיים, כמו לציפור. ויש בזה פרנסה? שאלו .

יש לה חיים טובים, חושבת אדל. צרות גדולות לא חצו את דרכה. כל היקרים לה בריאים. נושאים בעול החיים בהתמדה. בעלה השתכר היטב וגם לה היתה חצי משרה. יכלה לעבוד וגם להיות אמא כפי שרצתה, אחת שנמצאת. היו להם כמה זוגות חברים, כולם דומים. אחת לשנה נסעו לטיול משפחתי בקיץ .זה לא סוד ששגרה יכולה להרוג ברכות, ללא כוונה. בקרוב יחגגו בר מצווה לגדול. הוא ביקש מתנה להגיע לירח. זה החלום שלו. אדל מסבירה לו שזה בלתי אפשרי, למרות שבקרקעית מוחה מנקרת המחשבה שזה כן .יום אחד, אם רק ירצה מאד, יוכל גם להגיע לירח. אבא מסביר שבעצם אין שום דבר לחפש על הירח, הוא יבש, אפור ומכתשי. במקום זה ייסעו כולם לאמריקה או לספארי אמיתי בקניה, מה שחתן השמחה יבחר. אבל חתן השמחה בשלו, רוצה לירח.

בלילה חולמת אדל על הדרור הקטן שנלכד בתקרת הסוּפֶּר. מוזר, מזה זמן רב לא זכרה שחלמה. ובחלום מנסה הדרור למצוא דרך אל פתח היציאה. מנסה כמה פעמים ובסוף מוותר. נותר על מקומו השבע בין המדפים. אדל  אינה עושה דבר לעזור לו. איך היא יכולה לעזור?

כל יום רביעי בבוקר נוסעת אדל אל הים ויוצאת להליכה ארוכה ויחפה על החוף. זו השעה הפתוחה שלה. לחוף הים אין זיכרון. לא אכפת לו אם היא הולכת מהר לחופו או משתהה. הוא עוסק בשלו, בא והולך, ואדל נושמת לרווחה. הים מפייס אותה, מרכך. הוא לא זוכר איך אהבה גדולה טרפה אותה ממש כאן. ביקשה את גופה ונפשה וכל מאודה ואדל רצתה לתת, אבל האהבה הגדולה לא רצתה.

כשאדל וחיים נפרדו היא נמעכה והוא נעלם. ימים ראשונים נאספו לחודשים וחודשים לנצח. אומרים שהעולם לעולם לא עומד על מקומו, אך הוא עמד על מקומו זמן רב עבור אדל. בעיתונים כתבו על הדברים הגדולים שקרו. בחירות, מלחמות. זרם עמוק ואיתן ממנה סחף אותה הלאה לבסוף. לדברים יש נטייה להתקדם מעצמם, הבחינה אדל. לכולם רווח כשפגשה גבר אחר ונישאה. התיישרה עם הזרם. הזמן המשיך וטפטף. מי זוכר את חיים לצד החדשות הגדולות? רק אדל.

מקריות גמורה נקשה על קליפת הביצה של השגרה. החזירה את חיים אל חייה, פתאום. דווקא בחוף הים, בבטן הרכה. בוקר אחד, על החוף, נתקלה בו כמו שלפתע ננעץ קוץ בכף רגלה. כן , זה היה האיש! נמוך יותר משזכרה, אולי כפף מעט. אותו זוג עיניים רואה הכל. אדל שמחה ונבהלה לפגוש בו בעוצמה שווה, כך שנדמה לה שאינה מרגישה בעצם דבר. “אדל, זו את?” קרא אליה. והיא ענתה רק “חיים” רפה, ויותר לא אמרה דבר. הים קרב אליהם לראות ושוב חזר.

אחר כך התיישבו בבית הקפה הראשון שנקרה בדרכם, ולא היו הזוג היחיד לשבת כך באמצע יום חול. היא מסתכלת בו, בוחנת מה הזמן עולל לו. מבטה מתרפק על כף ידו היפה. המילים הראשונות הן כמו גרגירי חול בפה היבש. היא מבקשת כוס מים, הוא מוציא סיגריה, מעשן עדיין. הם מדברים על מה שהעין רואה כרגע, מה שיוצא מהפה ללא כוונה. ממש לא לפי הסדר הטוב. “את נראית נהדר. אני כל כך שמח לראות אותך.” עשרים שנה. ואחר כך, “אני מצטער, אדל, כל כך מצטער.” ועכשיו מה יש לומר? היא מספרת לו על הדרור שחלמה, חיים מקשיב.

בסוף הזמן, הם קובעים לקפה נוסף, אותו היום ואותה השעה. אדל חוזרת הביתה. היא מטלפנת לחברה אבל זו עונה במשפטים קטועים תוך כדי נהיגה. גם אדל עצמה כבר צריכה למהר. הילדים, הדד-ליין, הכביסה. אין סוף לכביסה. בערב אותה ביצה, גבינה לבנה. הוא מסדר צלחות וסכו”ם כמספר האנשים בבית, היא מפנה. חיים חוזר לדירה אחרת. ערימות ספרים בגובה אדם, כורסה, משקפות קבועות על חצובה, מטבח זעיר. נראה שאין מקום לדבר נוסף. יושב לעשן על ספסל עץ רווי עטלפים בשדרה. בצד השני של העולם אדל ישנה.

אחת לשבוע חיים חוזר אל החיים. הם נפגשים באותו הקפה, מדברים וממריאים. היא כבר יודעת עליו יותר. איך חי מעבר לים שנים ארוכות, כל פעם ים אחר, צילם ואהב ציפורים. מעולם לא נשא אישה או הוליד ילדים. יודעת שרק איתו קורה לה דבר מה אחר מאוד. מתרחשים קסמים. דבר מכל זה אינו אמיתי, אבל אדל פשוט מאושרת. לפעמים הם הולכים עד שפך הנהר, או אל חלקת הכורכר של החוף, לשבת עם אנפות זקופות או קורמורנים שחורים. אז חיים מדבר יותר ואדל מקשיבה. כף ידה לא נוגעת אפילו בטעות בכף ידו, אבל לעיניים מותר. היא מביטה בעיניו ולא מסיטה את המבט. מוזר איך הדברים המסוכנים ביותר מתרחשים באמצע היום ולעיני קהל.

אחרי שהיא פוגשת בו, אדל היא קצת ציפור בעצמה. קלה, כל יכולה, יפה בַּפָּנִים. שב לחייה דבר שחסר כל כך ואפילו לא ידעה. לפעמים נראה לאדל שהיא מתקיימת וממשיכה רק כדי לפגוש בו, בחיים. אסור היה לדברים להגיע לכדי כך, היא יודעת, אבל כך הם פני הדברים. ועכשיו איך אפשר לשנות? שבועות חולפים, מתנקזים אל חודשים, כמו נהר קטן הזורם אל נהר גדול, חרש ובלי מנוחה. הזמן ממשיך לטפטף, ארוחות ערב, ימי הולדת, כביסה.

יום רביעי אחד חיים מדבר על נסיעה גדולה. פרויקט מעבר לים, כמה חודשים, אולי יותר. הוא מציע לאדל בזהירות להצטרף , אולי רק לזמן מה. אדל מאבדת אוויר. אין דבר שהיתה רוצה יותר. אבל מי יאסוף ויפזר? גם בר המצווה מתקרב. היכן מסתיים התפקיד של אדל והיכן מתחיל רצונה? אדל לא עונה.

בלילה, בחלומה, חוזרת אליה אמא, קוראת לה בלחש: אדלה, אדלה, קרבי אלי. ואדל הקטנה יחפה, רצה בשמש החופשית, בזמן הצהוב של הילדות. פניה משתקפים אליה בבהירות בבריכה עגולה. קול אמה מתחלף בציוץ של ציפור קטנה. כעת זהו הדרור האפור שקורא לה, אדלה קרבי אלי, ואדל שולחת יד. היא חשה את הלב הקטן הולם בפראות בכף ידה ואז את לבה שלה הולם בפראות בחזהּ. גופה נעשה קל וחסר משקל והאדמה מתרחקת או שהיא ממריאה. לפתע אדל מתעוררת. בשום פנים ואופן אינה יכולה לחזור אל השינה. היא שוכבת בחושך וחושבת. נזכרת לאט, כמו לראשונה, בדברים כפי שהיו. עושה סדר חדש לעצמה.

קוראים לה אדל והיא בת ארבעים וחמש. לבעלה קוראים יאיר. אתמול הוא דיבר בשנתו, קרא בשמה. כל יום הולדת הוא אופה לה עוגת גבינה. יש לו עור נהדר וכפות ידיים חמות תמיד. פעם נסע עד מצפה רמון לאסוף אותה באמצע הלילה, כשנתקעה ביציאה מהעיר. זה היה בהריון עם הראשון, עם הסיטרואן הישנה. אחר כך נולדו הבנות. פעם הצחיק אותה נורא. היא נזכרת בפעם הראשונה שפגשה בה את חיים. איך זיהה בשם הלטיני את הפרח שמקועקע על זרוֹעהּ. איך היה היחיד שזיהה.

חולף עוד זמן מה עד שאדל אורזת מזוודה. היא מנסה לשווא לדמיין איך ייראו פני הדברים. מה תלבש. מה תאמר. מה דרוש לאישה כדי לצאת אל הטבע הראשוני? חיים אורז מזוודה, נועל את דלת הדירה. גם טיול בר המצווה קורם עור וגידים. היא מקווה שזכרה את הכל, חושבת כשהמטוס ממריא. יהיה לה כעת מעט זמן לעצמה, יודעת אדל. בנה הבכור יושב לצדה, שותק ועוצם את עיניו. בספארי המתויר לעייפה אדל לא רואה דבר מבעד לחלון המכונית. רק שיחים, המון שיחים. היא מחייכת כשהם נצמדים אחד לשני לצילום משפחתי. כולם מחייכים.

>> מתוך “סודות מאחורי דלתות נעולות”, 11 סיפורים נבחרים, בעריכת עינת יקיר, בהוצאת מרכז תרבות בבית אריאלה לציון 35 שנות פעילות מרכז התרבות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה