שיברון מוח: למה קשה כל כך להיפרד מבן/בת זוג

אחרי פרידה רבים מאיתנו משוטטים עצובים, מדוכאים ובלי חשק לחיות. למה לאהבה יש כזה אפקט עלינו? חוקר המוח הבינלאומי, דין ברנט, מסביר בספרו "מוח טיפש" איך הכל בראש

מאת דין ברנט, הוא חוקר מוח ומחבר הספר "מוח טיפש"

האם קרה לכם פעם ששכבתם מכורבלים בתנוחה עוברית על הספה במשך ימים ארוכים, וילונות הדירה מוגפים, הטלפון מצלצל ללא מענה, קמים רק כדי לנגב ברישול את הנזלת והדמעות מפניכם, תוהים למה היקום עצמו החליט להתעלל באכזריות דווקא בכם? שיברון לב יכול לגזול מאתנו את כל המשאבים ולשתק אותנו לחלוטין. זה אחד הדברים הכי לא נעימים שאדם בעידן המודרני יכול לחוות. הוא מהווה השראה לאומנות ולמוזיקה נשגבות וגם לשירה איומה. מבחינה טכנית, לגוף שלנו לא קרה דבר. לא נפצענו. לא נדבקנו בנגיף קטלני. כל מה שקרה זה שגילינו שמעכשיו לא נתראה עוד עם מי שהיתה לנו איתו אינטראקציה רבה עד היום. זה הכול. אז למה אנחנו מסתובבים פגועים במשך שבועות, חודשים, ובמקרים מסוימים לשארית ימינו?

זאת מפני שלאנשים אחרים יש השפעה אדירה על רווחתו של המוח שלנו (ולפיכך על רווחתנו), ובמערכות יחסים רומנטיות ההשפעה הזו מגיעה לשיא. נראה כי חלק ניכר מהתרבות האנושית מוקדש לניסיון שלנו להימצא במערכת יחסים ארוכת טווח, או להכרה בכך שאנחנו נמצאים במערכת יחסים כזו (ראו: יום האהבה, חתונות, קומדיות רומנטיות, תעשיית התכשיטים, אחוז נכבד מכל השירים שנכתבו אי-פעם, שירי קאנטרי, ברכות ליום נישואין, שאלוני זוגיות בירחונים, וכן הלאה).

מונוגמיה אינה שכיחה בקרב פרימטים אחרים, והפרקטיקה הזו נראית משונה אם מביאים בחשבון את העובדה שאנחנו חיים הרבה יותר שנים מקוף האדם הממוצע, ולכן באופן פוטנציאלי יכולנו להשתעשע עם הרבה יותר בני/בנות זוג בזמן העומד לרשותנו. אם באמת "החזק שורד", והדבר הכי חשוב זה להפיץ את הגנים שלנו יותר מגנים של אחרים, האם לא היה הרבה יותר הגיוני להביא ילדים עם כמה שיותר בני/בנות זוג, במקום להיתקע עם אחד/אחת כל חיינו? אבל לא, זה בדיוק מה שבני האדם נוטים לעשות.

זוג במשבר צילום:  wavebreakmedia שאטרסטוק

אינספור תיאוריות מנסות להסביר מדוע בני אדם נוטים ליצור מערכות יחסים רומנטיות מונוגמיות, ולשם כך הן רותמות את הביולוגיה, התרבות, הסביבה והאבולוציה. יש הטוענים שבזכות מערכות יחסים מונוגמיות זוג הורים מטפלים בצאצא ולא הורה יחיד, ולכן לצאצא הזה יש סיכוי טוב יותר לשרוד. אחרים טוענים שזה בגלל השפעות תרבותיות, כגון דת ומערכות מעמדיות, המבקשות לשמר את העושר וההשפעה של קבוצה משפחתית קטנה (אי-אפשר לוודא שהמשפחה שלך יורשת את היתרונות שיש לך אם אי-אפשר לעקוב אחר התרחבותה).

תיאוריה חדשה מעניינת תולה את האשמה בהשפעתן של סבתות המטפלות בילדים הצעירים, כך שבטווח הארוך יש עדיפות לזוגות שמערכת היחסים שלהם שורדת (גם הסבתא המסורה ביותר ודאי היתה נרתעת מלטפל בצאצאים הלא מוכרים של בני הזוג לשעבר של ילדיה).

גורמים רבים ושונים משפיעים על משיכה. מינים רבים של בעלי חיים פיתחו סימנים מיניים משניים, כלומר תכונות המופיעות בזמן ההתבגרות המינית אך אינן קשורות ישירות לתהליך הרבייה, כמו למשל קרניו של אייל קורא או זנבו של טווס. אלה הם איברים מרשימים המעידים על כושרו ובריאותו של הפרט, אבל מעבר לזה  הם לא ממש עושים שום דבר. בני האדם אינם שונים.

כמבוגרים אנו מפתחים תכונות שלכאורה מיועדות אך ורק לעורר משיכה גופנית: הקול העמוק, הגוף הרחב ושֹער הפנים בקרב גברים, או שדיים מזדקרים וקימורים בולטים בקרב נשים. אף אחד מהדברים הללו אינו "הכרחי", אבל אי-אז בעברנו חלק מהאימהות והאבות  הקדומים שלנו החליטו שזה מה שהם מחפשים בבן/בת הזוג, והאבולוציה עשתה את כל היתר. אלא שאז אנחנו מקבלים את תרחיש "הביצה והתרנגולת", שבו המוח האנושי נמשך באופן אינהרנטי לתכונות מסוימות  מפני שהוא התפתח להימשך אליהן. מה בא קודם, המשיכה או זיהוי המשיכה על ידי המוח הפרימיטיבי? קשה לומר.

מובן מאליו שלכולנו יש נטיות מסוימות וטיפוסים מועדפים, אבל יש כמה דפוסים כלליים. חלק מהדברים שבני האדם נמשכים אליהם ניתנים לניבוי, כמו התכונות הגופניות שצוינו לעיל. יש הנמשכים יותר לאיכויות הקשורות למוח, והדבר הכי סקסי בעיניהם הוא דווקא חוכמה או אישיות. רוב ההבדלים מקורם תרבותי – מה שנחשב מושך מושפע עמוקות מהתקשורת למשל או ממה שנחשב "שונה". חשבו למשל על הסתירה בין הפופולtריות הרבה של טכניקות שיזוף מלאכותי בתרבויות מערביות לבין השוק האדיר של מוצרים להלבנת העור במדינות רבות באסיה. ויש סתם דברים ביזאריים, כמו מחקר שקבע כי אנשים נמשכים יותר למי שדומים להם, מה שמחזיר אותנו לנטייה האגואיסטית של המוח.

חשוב, עם זאת, להבחין בין תשוקה לסקס, הַיְינו תאווה, לבין משיכה וחיבור אישיים ועמוקים יותר שאנו מייחסים לרומנטיקה ולאהבה, היינו מה שאנחנו מחפשים ומוצאים בדרך כלל במערכות יחסים ארוכות טווח. אנשים יכולים ליהנות מאינטראקציות מיניות גופניות טהורות עם מי שאין להם שום "חיבה" אמיתית כלפיהם מלבד הערכה של המראה החיצוני שלהם, וגם זה לא תמיד הכרחי.  לא פשוט להפריד לגמרי בין סקס לבין המוח, מפני שסקס מונח ביסוד הרבה מן המחשבה וההתנהגות שלנו כמבוגרים. אבל הסעיף הזה אינו עוסק בתאווה; אנחנו מדברים על אהבה במובן הרומנטי כלפי אדם אחד מסוים.

דין ברנט וופי גולדברג צילום יחצ

הרבה ראיות מצביעות על כך שהמוח אכן מעבד את הדברים הללו אחרת. במחקרים שערכו ברטלס (Bartels) וזקי (Zeki) אספו אנשים המעידים על עצמם כי הם מאוהבים, וכאשר הראו להם תמונות של בני הזוג הרומנטיים שלהם נצפתה פעילות מוגברת (שלא נראתה במערכות יחסים המבוססות על תאווה או על יחסים אפלטוניים) ברשת של אזורים מוחיים הכוללים את האינסולה הצדית, פיתול החגורה הקדמי, הגרעין הזנבי והפוטמן. כמו כן, נצפתה פעילות ירודה בפיתול החגורה האחורי ובאמיגדלה. פיתול החגורה האחורי נקשר פעמים רבות לתפיסת רגשות כואבים, והגיוני אפוא שנוכחותם של בני הזוג שלנו תפחית קצת את הפעילות באזור הזה. אנשים המחויבים למערכת יחסים זוגית נראים בדרך כלל רגועים יותר ומוטרדים פחות מצרות יומיומיות, ולעתים קרובות לצופים מן הצד הם נראים "מדושני עונג".

 נראה כי כשאנחנו מאוהבים פעילות הדופמין במסלול הגמול עולה, כך שכאשר בני הזוג שלנו נמצאים לידינו אנחנו חווים עונג, כמעט כמו שימוש בסם. אוקסיטוצין מכונה פעמים רבות "הורמון האהבה", שזו כמובן הפשטה מגוחכת של חומר מורכב מאוד, אבל אכן נראה שרמתו גבוהה יותר בקרב אנשים במערכת יחסים, והוא גם נקשר לתחושות של אמון וחיבור אנושי.

אבל אלה רק הדברים הביולוגיים הגולמיים שקורים במוח שלנו כשאנחנו מתאהבים. יש להביא בחשבון עוד גורמים רבים אחרים, כמו חיזוק של העצמי ושל תחושת ההישג הנובעת מעצם היותנו במערכת יחסים. אנו שואבים סיפוק רב ותחושת הישג מכך שיש אדם אחר שמעריך אותנו מאוד ורוצה להיות בחברתנו בכל עת ובכל מקום. כיוון שרוב התרבויות רואות במערכת יחסים מטרה אוניברסלית או הישג אוניברסלי (כפי שיאמר לכם כל רווק או רווקה מאושרים, בדרך כלל במרמור), לזוגות יש מעמד חברתי גבוה יותר.

ובשל גמישות המוח, בתגובה לכל הדברים העמוקים והאינטנסיביים הללו הנובעים מהמחויבות לאדם אחר, המוח למד לצפות לכך. בני הזוג שלנו מוטמעים בתוכניות שלנו לטווח הארוך, במטרות ובשאיפות שלנו, בתחזיות ובתכנונים שלנו, בהשקפת העולם הכללית שלנו. הם חלק ניכר מחיינו מכל הבחינות.

ואז זה נגמר. אולי אחד מבני הזוג לא היה נאמן; אולי אנחנו פשוט לא מתאימים; אולי התנהגותו של אחד מבני הזוג הבריחה את האחר. חשבו על כל העבודה שהמוח עושה כדי לשמר מערכת יחסים, על כל השינויים שהוא עובר, על כל הערך שהוא מייחס לה, על כל התוכניות שהוא עושה לטווח הארוך, על כל השגרה שהוא מתרגל אליה. אם מסירים את כל זה בבת אחת, תהיה לכך השפעה שלילית חמורה מאוד על המוח.

עטיפת ספר כתר המוח הטיפש

כל התחושות החיוביות שהמוח מצפה להן נפסקות בפתאומיות. התוכניות שלנו לעתיד והציפיות שלנו מהעולם כבר אינן בתוקף, וזה מלחיץ מאוד בשביל איבר שכפי שראינו פעם אחר פעם, אינו מתמודד היטב עם אי-ודאות ואמביוולנטיות. אם זו היתה מערכת יחסים ארוכת שנים, יש הרבה מאוד אי-ודאות מעשית שצריך להתמודד איתה. איפה נגור? האם נאבד את החברים שלנו? מה עם חששות כלכליים?

המרכיב החברתי גם הוא פוגעני למדי בהתחשב בערך הרב שאנו מייחסים לקבלה חברתית ולמעמד. כאילו לא די בכך שעלינו להסביר לכל החברים ובני המשפחה שלנו ש"נכשלנו" במערכת יחסים, חשבו על עצם הפרידה; מישהו שמכיר אותנו טוב מכל אחד אחר, ברמה האינטימית ביותר, קבע שאין לו עניין בנו. זאת חתיכת בעיטה בזהות החברתית שלנו. כאן זה כואב.

מחקרים מראים שפרידה מבן/בת זוג מפעילה את אותם האזורים במוח המופעלים בתהליך של כאב גופני. לכל אורך הספר הזה ראינו אינספור דוגמאות לכך שהמוח מעבד חששות חברתיים כפי שהוא מעבד חששות פיזיים ממשיים (למשל, פחדים חברתיים המשפיעים עלינו כפי שסכנה גופנית משפיעה עלינו), והתמונה כאן אינה שונה. אומרים שהאהבה כואבת, וזה נכון, היא באמת כואבת. אקמול יכול להיות יעיל גם נגד "כאב לב".

הוסיפו לכך את כל הזיכרונות שיש לנו מאותו אדם, שפעם היו מאושרים אבל היום הם נקשרים למשהו שלילי מאוד. המהפך הזה מערער חלק ניכר מתחושת העצמי שלנו. ונוסף על כל זה, הקביעה שלהיות מאוהב זה כמו לקחת סם רודפת אותנו; אנחנו רגילים לחוות משהו מתגמל כל הזמן, ופתאום הוא נלקח מאתנו.

זה לא שהמוח אינו מסוגל להתמודד עם פרידה. בסופו של דבר הוא יכול להתאושש ולחזור לעצמו, גם אם התהליך אטי. יש ניסויים המראים שעל ידי התמקדות בתוצאות החיוביות של הפרידה אפשר להאיץ את ההחלמה והצמיחה,כפי שנרמז לעיל כשעסקנו בנטייתו של המוח לזכור דברים "טובים". ולפעמים המדע והקלישאה עולים בקנה אחד, והזמן באמת מרפא את הפצעים. אבל בשורה התחתונה, המוח מקדיש כל כך הרבה משאבים לביסוס מערכת יחסים ולשמירה עליה, שהוא באמת סובל – כמו שאנחנו סובלים – כשהכול יורד לטמיון. "אני אשתגע כשתאמר שלום" – זו אמת לאמיתה.

** הכותב, דין ברנט, הוא חוקר מוח המלמד ומרצה במכון לרפואה פסיכולוגית ולמדעי המוח הקליניים באוניברסיטת קרדיף. הוא בעל טור סאטירי בגרדיאן על מדעים. ספרו החדש "מוח טיפש" (ידיעות ספרים) נמכר ל-20 מדינות והפך לרב מכר. הספר עוסק בדברים הרבים שהמוח עושה שהם לא פחות ממגוחכים ומסביר כיצד הם משפיעים עלינו. הוא גם בוחן את ההסברים שבני האדם הגו לדרך פעולתו של המוח, אשר הוכחו בסופו של דבר כשגיאות גסות.