הבלוג של לאה אהרונוביץ

החיים בשחור-לבן

צלמת חובבת, מנסה לבחון את העולם דרך פילטר שחור-לבן, נטול רעשים. פליקר: http://www.flickr.com/photos/hagoleshet/

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מאפריל 2013

תמונה משפחתית של משפחה המגדלת ילד עם צרכים מיוחדים תמיד תהיה מלווה בהסבר למי שמתבונן במשפחה בפעם הראשונה. התמונה המשפחתית שלי השתנתה במהלך השנים כשדמויות נוספו אליה ודמות עוזבת אותה. זאת התמונה שלי שאתלה על המקרר, וזאת התמונה שאשא בלבי. אבל זאת כנראה לא התמונה שאשלח לגן ליום המשפחה.

29/01/2014

ב- Ynet החליטו להציף כתבה שכתבתי לפני מספר שבועות בדף הבית שוב תחת הכותרת “לקראת יום המשפחה”. שמחתי על הבחירה שלהם לחשוף סיפור משפחתי קצת שונה, אבל זה הזכיר לי כמה הייתי שמחה לו התאריך הזה היה נמחק בטעות מלוח השנה.

כתבה שלי בדף הבית של ynet

בכל שנה אני נרגנת מחדש על המחטף שנעשה ליום האם הזכור לי לטוב לטובת יום המשפחה החדש. וזה לא בגלל שהאמהות שלי זקוקה לתשומת לב מיוחדת (כחכח…פולניה שכמותי). רצה הגורל וקשה לי יותר לחגוג את המשפחתיות שלי מאשר לקבל פרגון על התפקוד האמהי שלי.

יום המשפחה בא כדי לחפות על בעיות שנוצרו מההתמקדות בדמות האם בסיטואציות מאתגרות כמו אצל יתומים מאם, ילדים להורים גרושים שמטופלים על ידי האב, ילדים לזוג אמהות וכד’. אז הרחיבו את החגיגה למשפחה באשר היא, שמחה וששון לכל ילד בלון, כולם מאושרים. ורק אני… אני נעשית חרדה בכל שנה בתקופה הזו ומקווה שאולי השנה הגננת תשכח לבקש שנשלח תמונה משפחתית לתלות בגן.

איני מתביישת חס וחלילה במשפחה שלי. אנחנו משפחה מופלאה של 5 נפשות מיוחדות. אלא שהמשפחה שלנו לא מצטלמת “טוב”. התמונה המשפחתית שלנו דורשת הסבר ולעתים התמונה המשפחתית שלנו שבורה, חסרה.

עם השנים הבנות שלי נאלצו להתמודד עם שאלות שנשאלו על ידי חבריהם בגן:

למה אח שלך בכסא עם גלגלים?

למה אח שלך נראה כך?

למה הוא לא הולך?

הוא לא יודע לדבר? מה, הוא תינוק?

המציאות היכתה להן בפניהן התמימות והן מצאו את עצמן מחפשות לתת הסברים למשהו שנראה להם הכי טבעי בעולם, כיוון שהן נולדו לתוך המצב הזה. ואז פתאום נופל האסימון שמשהו כאן באמת לא מסתדר, וצריך לזכור לשאול את אמא, איך זה שהאח הגדול בעצם לא יודע לעשות דברים שאני הקטנה כבר יכולה לעשות.

הבנות הקטנות במהירות איבדו חלק מהתמימות ונאלצו לעשות קפיצות התבגרות גדולות כדי להקטין את הדיסונסס מול החיים. ואני מצאתי את עצמי מספרת לכל גננת ומורה חדשה, לפני שתקופת יום המשפחה מתחילה, שידעו שיש צורך ברגישות מיוחדת. ואז הילדה הגיעה בוכה לאחר מפגש בצופים כי היתה שיחה על אחים שהציפה אותה. אני לא יכולה להכין ולעדכן את כולם והן צריכות למצוא את הדרך האישית שלהן להתמודד עם השונות המשפחתית שלנו.

ואז העלילה הסתבכה עוד יותר. לפני חמש שנים בחרנו להעביר את בננו הבכור להשמה-חוץ-ביתית למשך ימות השבוע (להוציא שבת). המרקם המשפחתי – נשבר. הבית מכיל כעת 4 נפשות מיוחדות ועוד אחת שמגיעה רק בסופי-שבוע (בהנחה שהמצב הרפואי מאפשר). פתאום הציורים שחזרו מהגן כללו רק 4 דמויות: אבא, אמא ושתי ילדות. כל ציור כזה שבר לי את הלב. איך אתלה את הציור על המקרר כשזה יהווה תזכורת מתמדת לנוכחות החסרה והמייסרת של בני. רחוק מהעין אבל ממש לא רחוק מהלב. דרך שיחות ופעולות נוספות הצלחנו בעלי ואני להחזיר את הנוכחות הוירטואלית של בננו לחיי בנותינו וזה בתמורה החזיר ציורים חדשים הביתה עם 5 דמויות. ציורים זה קל, אבל תצלומים משפחתיים הפכו באחת לנדירים. “הנורמליות” החדשה שהביאה עמה טיולים וחופשות משפחתיות כללו תצלומים רבים שצלמת הבית הרעיפה תחת כל עץ רענן, אבל אי אפשר לשלוח אף תמונה לגן כיוון שאחד מאתנו חסר שם. מצאתי את עצמי שולחת את אותה תמונה משפחתית שנתיים רצוף לגן, ומיוסרת חיכיתי להזדמנות הראשונה להוציא את החצובה ולכפות על כולם תמונה משפחתית שלמה ועדכנית לאלבום. מי יודע מתי ואם תהיה הזדמנות נוספת.

ובחודשים האחרונים חלה התפתחות רפואית נוספת שכנראה סיימה את התקופה בה יכולנו להביא את בננו הביתה לשבת שלמה. הבית חסר כעת באופן קבוע. מעתה כדי להיות ביחד כולם יש לנסוע אליו בהרכב מלא, עניין לא פשוט בפני עצמו כיוון שלא פשוט לילדים להיכנס למעון סיעודי שכזה. בכדי לחגוג יחד את יום הולדתו ה- 14 שחל לאחרונה נדרשתי להפעיל מסכת שכנועים ארוכה. וכך שלושה ימים לפני יום המשפחה הקרוב, אני יושבת ותוהה האם תהיה התמונה המשפחתית שלי תהיה חסרה תמיד, מכאן והלאה עד 120.

אני מצלמת הרבה, ומנצלת הזדמנויות לשלוף את המצלמה כדי לתעד את הרגע, לתעד את האנשים בחיי (ועד השנה החולפת תצלומים שלי היו נדירים). אני מאמינה ביכולת הריפוי דרך התבוננות בתצלומים ובייחוד תצלומים משפחתיים. את ההתמודדות עם הניתוח האחרון של בני בשבוע שעבר אני מעבירה על ידי התבוננות בתמונות שצילמתי באייפון לפני הניתוח, בחדר הניתוח ובחדר ההתאוששות. פעמים רבות אני שולפת אלבומים ישנים (כשעוד הדפסנו תמונות) ואני חוזרת לרגעים שונים בחיי, לפעמים לרגעים רחוקים ולפעמים לרגעים שחלפו רק לפני רגע. אני מנסה להבין את עצמי בתמונה ישנה ואולי להתחבר למי שהייתי פעם.
חברה שאלה אותי היום בטלפון אם אני חושבת לפעמים על עצמי ומה יכולתי להיות אם לא הייתי קבורה תחת כל כך הרבה התמודדויות. עניתי לה שאחרי כל כך הרבה שנים בתוך ההתמודדויות האלה אני כבר לא זוכרת מה הייתי פעם ובטח שלא יכולה לדמיין מה הייתי יכולה להיות. זה חלק ממני ואני חלק מזה.

התמונה המשפחתית שלי השתנתה במהלך השנים כשדמויות נוספו אליה ודמות עוזבת אותה. זאת התמונה שלי שאתלה על המקרר, וזאת התמונה שאשא בלבי. אבל זאת כנראה לא התמונה שאשלח לגן.

עוד מהבלוג של לאה אהרונוביץ

תצוגה מקדימה

קול קורא: הורים לילדים עם צרכים מיוחדים - צאו מהארון!

הייתי אתמול בכנס מעניין - "הסיפור שלי - דרכים ובחירות בסיפורי חיים של הורים מיוחדים" שערך הסניף הירושלמי של ארגון קשר הנפלא. יצאתי בתחושות מעורבות, בדומה למה שהרגשתי ואחר כך כתבתי בעקבות קריאת הספר "...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מתחפשת כל יום מחדש

אווירת פורים ושיחות "למה אתחפש השנה?" של הילדה הביאו אותי לחשוב על התחפושת שאני לובשת כל יום לפני שאני נכנסת למשרד בבוקר. בבית הדמות האמיתית שלי נושאת התמודדויות קשות סביב גידול ילד פגוע מאד (כתבתי על זה ...

תגובות

פורסם לפני 6 years

נכנסתי לתמונה

ראיתי מה שעבר עליי השנה לפי הסיכום השנתי שפייסבוק יצר עבורי. אין רגע דל, ללא ספק. הביקור בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית 2013" במוזיאון ארץ ישראל הבוקר גרם לי לתהות איך נראית השנה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה