הבלוג של בילי מוסקונה-לרמן

הבלוג של בילי מוסקונה לרמן

ב.מ.ל. כבר מבינה, בגילה, שלכל אחד יש את האמת שלו, אבל לא לכולם יש את המקום להשמיע אותה. את קולותיהם של הנשים והגברים המוחלשים חברתית, כלכלית ואידאית היא מנסחת גם במוסף הפוליטי של מעריב, בטור 'שוק שחור'.

עדכונים:

פוסטים: 22

עוקבים: 36

החל ממרץ 2010

ממש החודש פתחה הפסיכותרפיסטית ענת גור מרכז טיפול לנשים בתל אביב. ולמה זה בכלל חשוב? אני הרי מכירה אתכן מתוך עצמי – כשאתן מרימות עכשיו את כתף שמאל בתנועה של אי שייכות מסוייגת – מה זה חשוב שיהיה מרכז שמנסח את עצמו כמיועד לנשים ? שהרי תודו שלמרות שאנחנו תופסות את עצמינו כמשכילות, נאורות, פמיניסטיות אימהיות, קרייריסטיות ומה לא. למרות כל אלה הרי אנחנו נלחמות כל יום, כל רגע, בכל הכוח להיות שייכות, אפילו ברמת התודעה הפרטית, לקבוצת העילית, לקבוצה הנוצצת, המצליחה והנחשבת – קבוצת הגברים. שהרי הזן הזכרי, ועל זה הרי לא תתווכחו איתי, הוא אמת המידה, הוא הסטנדרט. הוא זה שמייצר את הנורמה להגדרת ‘הנכון’ ‘הצודק’, ‘האמיתי’. ואם נקפל את כל אלה למילה אחת ננסח אותה כ’ ‘תרבותי’. הגברים מיצרים את התרבות. ומי מאיתנו הנשים, שמצליחה לחיות בסטנדרט שהם מציבים, היא האחת שתצליח. שתתקבל למועדון החברים. ותאמינו לי חברות שעברתי את המסלול הזה על בשרי.

*

ענת גור היא פסיכותרפיסטית שעשתה והקימה ויצרה ויזמה הרבה דברים בחייה. אנחנו יושבות אחת מול השנייה וגם לי לא קל איתה, עם מה שהיא מייצגת עם מה שהיא חותרת אליו. ורק אחרי שהלכה, כשניסיתי להבין מה היה לי שונה בשיחה איתה, הבנתי שהיא מגלמת את מה שהיא מאמינה בו וחותרת אליו בכל המעשים שלה כמטפלת. היא עצמה מדברת בשפה אחרת. שפה מורכבת, מתלבטת, שמתעקשת לשקף כמה צדדים בבת אחת, שיש בה חוזק לצד חולשה, ושאלות שנשארות תלויות באוויר בלי תשובה. שפה שמשתפת את הזולת מולה כל הזמן בשיחה, מגלגלת אליו את הכדור ושוב תופסת חזרה.

הדיאלוג שמציעה ענת גור לא מתנסח במשפטים חד משמעיים עם סימני קריאה בסופם, היא לא מכווצת את הטון למנגינות נחרצות או פקודתיות, היא לא מונה שורה של עובדות, היא לא מגייסת את הטון של היודעת, המובילה, מביאת הגאולה, המנוסה. היא מציעה שפה אחרת, ומנמקת את ההצעה שלה לדיאלוג במבנה מחשבתי שלם, שכובש את הלב והשכל בהגיון שלו, ומשקף כמה רחוק אנחנו נאלצות ללכת מעצמינו כדי להתנהל במרחבים שכל כך זרים לסוג הדם שלנו כנשים.

*

לנשים, אומרת גור, יש פסיכולוגיה אחרת מגברים וכדי לטפל בנשים צריך לדבר בקול הפסיכולוגי של נשים, צריך שפה אחרת, כי השפה היא הביטוי הסימבולי של הנפש. את המשפטים האלה, שכבר שמענו מהתיאורטיקניות קרול גיליגן לוס אירגראי וג’וליה קריסטבה, מתרגמת ענת גור לשפה של טיפול פסיכולוגי, בתוך מרחב שכולו מיועד לנשים, וגם לוקח בחשבון את מצבן הכלכלי (250 שקלים לטיפול). ואת כל זה היא יוזמת, ובשלב זה גם ממנת, מתוך אמונה אמיתית ועמוקה שיש לנו כנשים שביל שנכון לנו לצעוד בו כדי להיות שמחות, רגועות, שלמות עם עצמינו ונוגעות במטרות שאנחנו במו ידינו מציבות לעצמינו. ואם תרצו לדעת איך הגענו לחיות במרחבים שבהם אנחנו כל כך מנוכרות לעצמינו – לכו, אומרת ענת גור, לזיגמונד פרויד.

הכל התחיל מפרויד שהיה גם גאון אבל גם סקסיסט גדול והציב מבנה מחשבתי – שמשמש עד היום אבן בסיס לחשיבה תרבותית וחברתית – שמקטין, מגמד ומפלה נשים. פרויד אמר דבר פשוט, בגיל שלוש בנים מגלים שיש להם פניס ופוחדים שאבא יסרס אותם, והחרדה הזאת מפני הסירוס בונה את הסופר אגו. לבנות, אמר פרויד, אין פניס, מה שיש להן הוא תסביך סירוס וקינאת הפין. הדרך היחידה של בנות לפצות על הקינאה הזאת, לפי פרויד, היא ללדת ילדים, במיוחד בנים זכרים כדי שיפצו על האבר הנכסף שחסר להן.

פרויד לא בחר להגיד שלנשים יש שחלות ורחם ולגברים יש פניס. פרויד בחר להגיד לגברים יש פניס ולנשים אין. (כלומר משוואת בסיס שנשים נמצאות בה כ’חסרות’ וככה הן ניצרבות בתודעה הקולקטיבית). ומכיוון שאותו סופר אגו, שאחראי על המצפון והמוסר, מקורו בפניס, ומכיוון שלנשים אין פניס, אין להם גם חרדת סרוס, לכן לא מתפתח אצלן סופר אגו, ולכן הן גם פחות מפותחות ונחותות מהבחינה המוסרית.

ומהנקודה הזאת כתבה התיאורטיקנית האמריקאית קרול גיליגן את הטקסט הנפלא ‘בקול אחר’. בו היא מצביעה על תוצאות מחקר של קבוצת חוקרים מהרווארד שהציגו נשים כפחות מוסריות מגברים, ומסבירה איך הפרמטרים של המחקר שערכו החוקרים בנוי מאמות מידה שזרות לנשים, ושלא לוקחות בחשבון את המנגנון הפסיכולוגי או המערכת המוסרית של נשים. קני המידה המוסריים של נשים, מסבירה ומוכיחה גיליגן, הם תמיד ביחס לאחר, ואמת המידה הזאת לא נלקחת כקטגוריה במחקר הגברי ומכאן שנשים יוצאות פחות מוסריות מגברים.

וזאת רק דוגמא אחת לאינספור ההקטנות של נשים במראה התרבותית שמבוססת על סרגלי מדידה חברתיים ופסיכולוגים, שכולם גבריים ולא לוקחים בחשבון את המהות הנשית. וכך יוצא שכשאנחנו נמדדות לפי מערכות ערכים שלא מתאימות לנו. דרכן אנחנו יוצאות, חסרות, נחותות, פחותות, ובמילים אחרות, כל הזמן משהו אצלנו הנשים ‘לא בסדר’, משהו תמיד חסר.

אנחנו רזות מידי, שמנות מידי, רגישות מידי, דברניות מידי, דאגניות מידי, נוקשות מידי, רגשניות מידי, דאגניות מידי, עצלניות, נצלניות, מכשפות, מרושעות, מרירות, מיניות, פתייניות, מסרסות, – כל התכונות האלה שמיוחסות בשיח היומיומי בגלוי או בסמוי, לנשים, ובנוסף האפלייה הכלכלית בשכר ובשוק העבודה, ובנוסף המטלה הבודדה והקשה של תחזוק המשפחה, כל אלה עולים בקליניקה, ולכל אלה אומרת ענת גור, יש תוצאות חד משמעיות של מחירים נפשיים. נשים סובלות פי שניים יותר מגברים מדיכאון, הפרעות אכילה מגפתיות, תחושה של חוסר משמעות. הן מותקפות הרבה יותר מגברים ברמה גופנית, עוברות אביוז מיני, (אחת מכל שלוש או ארבע נשים עברה פגיעה מינית כזאת או אחרת בילדות), נשים מתלוננות יותר מגברים על בעיות בריאות, כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי מחזור. הן קשורות בטבורן לטראומות של ילדות, ולאינספור מצוקות נפשיות.

“האלימות היא גברית במהותה. רק פחות מ- 2% מכלל האסירים בישראל הן נשים. גברים מחצינים את הבעיות שלהם. יש להם ניקוזים לגיטימיים בצורת כעס. נשים מפנות את הכעס פנימה, ויש לזה משמעות דרמתית של דיכאון, שינאה עצמית, דימוי גוף שנוגע ברצפה. כל אלה הם צורות זעם שמופנות כלפי העצמי הנשי. כי כשנשים מפנות את הכעס שלהן החוצה הן מקבלות ביקורת חברתית על היותן תוקפניות ואגרסיביות.

אצל נשים, אומרת גור, הגוף מדבר. לנשים קשה להגיד אני מרגישה ריקנות, קשה לי, במקום זאת הן אומרות עליתי שני קילו. נשים מדברות את המצוקה שלהן דרך האוכל דרך ההשמנה. וכשמטופלת אומרת עליתי במשקל, אני אומרת בואי נסתכל על המצוקה. המרכז לטיפול בנשים מדבר עם נשים בשפתן, ולא מנסה להתאים אותן לסטנדרטים הצרים והמוגבלים של התפקידים המסורתיים של נשים. הוא מכוון לעזור לנשים לצמוח ולהגשים את הפוטנציאל של כל אחת. אחד הדברים שאנחנו יודעים היום בוודאות הוא שכשאת לא מגשימה את הפוטנציאל שלך את מדוכאת. נשים משלמות מחירים נפשיים כבדים בגלל התפקידים הצרים שמיעדים להן. זאת תקופה מבלבלת מכיוון שמצד אחד התפקידים שלנו לכאורה התרחבו וכל אחת מורשית ללכת ללמוד, יחד עם זה מספיק להסתכל על כתבה שהתפרסמה בידיעות אחרונות שבה מראיינת דנה ספקטור נערות בנות 14 שיש יש עליהן לחצים חברתיים עצומים במובן של מיניות מוקדמת ולא בשלה ולא מותאמת. היום כדי להיות מקובלת את צריכה לתת סקס לבנים. אמרה אותה ילדה בת 14, ‘מזמינים אותך כמו פיצה.’

בהבדל מטיפול מסורתי שבו המטפל הוא הבריא, היודע, הנכון, בעל הכוח. במרחב הטיפולי שלנו אנחנו מציעות מרחב שבו למטפלת ולמטופלת יש קול שווה, כוח שווה ועמדה שווה. מערכת היחסים בתוך חדר הטיפולים היא מנוף לשינוי, והיא אמורה לספק חוויה מתקנת ומרפאת גם למערכת יחסים בין אמהות לבנות, ששם כלואים כאבים עצומים. יש היום הבנה תיאורטית וקלינית שאמהות מעבירות באופן לא מודע את הדיכוי, לבנות שלהן. מאחר שהאימא עצמה גדלה כילדה שלא קיבלה מספיק הזנה ריגשית. סוזי אורבך מומחית להפרעות אכילה אומרת שהאמהות שלנו מחנכות אותנו להיות “אנטנה רגשית” ולהיענות לצרכים של אחרים, תוך כדי שאנחנו מתעלמות מהצרכים שלנו. היא גם טוענת שאמהות רואות בבת שלהן שלוחה נרקיסיסטית של עצמן, ומהמקום הזה האם מאד מתקשה להזין רגשית את הבת שלה. “את מתייחסת אליה כמו יד שלך, ולא רואה אותה בתור אחר שצריך להזין אותו.” מחקרים הראו שאמהות נותנות יותר אוכל לבנים מאשר לבנות. ולבנות יש כעס מאד גדול על האמהות שלנו כי הן הורישו לנו את סטטוס ‘האזרח דרגה שנייה’. יש סתירה בין הכוח של נשים כאימהות לבין חוסר הכוח החברתי שיש לנשים. ובנות גדלות בתוך הקונפליקטים האלה הקונפליקטים הקשים האלה ובעצם שואלות את האמהות: איך לא נלחמת יותר חזק למענך ולמעני. והכעס של הבנות מולן מושרש עמוק בתרבות הגברית והשאיפה שלנו היא לנסות ליצר מרחב שמנותק מחיי היומיום ומאפשר לנו לגלות מחדש את השפה שלנו, העדפות שלנו, התשוקות שלנו, האמביציות שלנו. וזה מאד שונה מטיפולים פסיכולוגים רגילים בהם כשאישה באה ואומרת שהיא בדיכאון הפסיכולוגיה המסורתית לא מכירה בדיכאון כתוצאה ישירה של הדיכוי וההגבלות שיש על נשים, אלא מחנכת אותה להסתגל למצב. דוגמא לטיפול מסורתי שמשעתק את האביוז שנערה עוברת נמצא במקומות בהם קושרים אנורקטיות ומחדירים להם זונדות עם חומר לבן שמשחזר את המעשים שעשו בה האבא, האח הדוד או השכן. אנחנו גם משתדלות לא לתייג הפרעות נפשיות שיש לנשים לפתולוגיות או סטיגמות, אלא לראות בהתנהגויות כאלה או אחרות אסטרטגיות הישרדות לא מאד מוצלחות, ולסייע למצוא דרכים יעילות יותר להתמודדות עם הבעיות.

המרכז מטפל בכל תחומי החיים של נשים וגם של גברים, דיכאון, דיכאון לאחר לידה, לחצים של שילוב אמהוּת וקריירה, קשיים סביב מעברים בחיים: גיל המעבר, המעבר לאמהות, זוגיות וכדומה. וגם בהפרעות אכילה, אביוז מיני, מסלול לטיפול בנוער הומו לסבי, קבוצות וסדנאות לאמהות ובנות, מסלול ייעוץ להורי מתבגרות. המרכז משמש גם מרכז ידע לאנשי מקצוע המעוניינים ללמוד את הפסיכולוגיה של נשים ונערות ודרכי טיפול מותאמות.

המראה התרבותית כאמור, משקפת אותנו הנשים כנמוכות. אנחנו במרכז לטיפול בנשים מספקות מראה שבהן משתקפות הנשים כבעלות יופי ועצמה ומשתדלות להיות המקום המרפא למקומות המדכאים והמגבילים שבהם גדלנו, ובתוכם אנחנו חיות.

עוד מהבלוג של בילי מוסקונה-לרמן

"הם חושבים שאני מטאטא"

את כוכבה גורדון, אשה פחות או יותר בגילי, דקה, נעימה וקלת תנועה, היכרתי בבריכת גורדון, שם היא עובדת כמנקה. מקלחות הנשים בברכת גורדון, שם מסתובבת כוכבה גורדון עם חיוך, סינר לבן, מטאטא, מגב ותרסיס ניקוי, הם סרט דינמי ומרתק....

תגובות

פורסם לפני 8 years

הדיון המדומה סביב הרצח

ברור לגמרי שרצח של שלושה ילדים הוא לא דבר שאפשר לעבור באדישות לידו. הרצח הזה נוגע בכל עצב במערכת העצבים שלנו. יש ברית לא כתובה בתרבות האנושית, לפיה במושג "משפחה וילדים" לא נוגעים לרעה. מילא שכל זוג שלישי מתגרש, אבל בילדים,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עובדות ניקיון על סדר היום

קצת יותר ממליון נשים בישראל מרוויחות, עבור שבוע עבודה מלא, מקסימום, ושוב צריך להדגיש מקסימום, משכורת מינימום של פחות מארבעת אלפים שקלים. ומדובר בנשים שיום העבודה שלהן מתחיל בארבע וחצי בבוקר ונמשך עד שלוש בצהריים – כי הן...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה