הבלוג של בנימין

החיים היקום וכל השאר

נולדתי, גדלתי, והנה אני כאן. לפעמים אני עצוב, ולפעמים שמח. לפעמים אני גבר, בעל, אבא, בן, נכד, אח. לפעמים אני עובד באינטרנט, מטפל ברפואה סינית, מגדל ירקות, מדבר עם אנשים על האמת. אבל אני, תמיד נשאר אני.

עדכונים:

פוסטים: 11

החל ממרץ 2013

לא מזמן יצאנו האישה ואני לחופשת סוף שבוע.

זה אירוע די נדיר שכולל הגעה של סבתא לשמור על הילדים ותיאומים מראש. ניצלתי את ההזדמנות ותכננתי לנו סוף שבוע גלילי אותנטי למהדרין. צימר בבית ג׳אן, מסעדות גורמה בראמה ופקיעין וטיול נחמד בטבע באזור. יצאנו לדרך כשעל פני חיוך זחוח של אדם עם תכנית. המציאות לא המתינה יותר מדי.

שמתי בוויז את שם הצימר, ״אדמונית החורש הקסומה״ (בחיי!), ונסעתי לפי ההוראות. בכניסה לראמה הכביש הפך לדו-נתיבי צר ורעוע, והתחיל לטפס בזויות מוזרות על ההר. נסענו לאט ואמרנו לעצמנו ואוו, כמה אותנטי. בכניסה לבית ג׳אן המסלול התפתל בסמטאות הכפר כנחש שדרכו לו על הזנב. אני עוקב בזהירות אחרי המסלול ושומע ״בעוד 200 מטר פנה ימינה״. אני מסתכל על הכביש, על המפה, על אשתי, ותוהה איפה לעזאזל הפניה ומה ההבדל בינה לבין העיקול שעברנו הרגע. ואז שוב: ״בעוד 200 מטר פנה שמאלה״. אין בכל הכפר המזו#$ן זוית אחת ישרה, אני נשבע לכם!

״הגעת ליעד״ קראה בשמחה אדונית הניווט. אנחנו עמדנו בסבלנות ברחוב ברוחב מכונית אחת, וחיכינו לתורנו. הבטנו ימינה (שלד חצי בנוי), שמאלה (לוטו חלבי, שזה השם שלו ולא תקן הכשרות של הטפסים), ומעל ראשינו התגשמה עננת-כיתוב ענקית של WTF. שיחה קצרה לבעלת הצימר המנומסת והמשכנו בדרך. הסמטאות הפכו צרות יותר ויותר, והשריטות על קירות הבתים בסיבובים חשפו לעברנו שיניים. ימינה בחנות חומרי בניין, שמאלה בשלט עם הגפן, עכשיו תרד בשביל עפר. איפה?? בשביל עפר. תרד, זה בסדר. מכירים את הקטע הזה שראיתם קודם שיש שם שביל, אבל עכשיו כשאתם מעליו הוא תלול מדי בשביל לראות את הדרך? כזה. מלמלתי ״שמע ישראל״ ועזבתי את הברקס. נחתנו בחצר של הבית האחרון בכפר, נוף למירון. היה שווה את הדרך. מאוד אותנטי כאן.

IMG_1391

אחרי התארגנות קצרה בחדר יצאנו לכיוון פקיעין, למסעדת ״המעיין ועץ התות״ בה הזמנו מקומות מראש. באינטרנט מישהו כתב יפה על החוויה שלו במסעדה, השתכנעתי. הכביש הראשי של פקיעין נראה כמו הסימטה האחרונה בבית ג׳אן, ומכאן זה הולך ומתדרדר. הדרך למסעדה כללה רוורס של 200 מטר בשביל לתת למישהו לעבור, ופניה אחת שהייתי צריך לקחת בפעמיים. אני נוהג בטויוטה קורולה. המסעדה נמצאת במרכז פקיעין העתיקה, באמת מתחת לעץ התות הענק, ולצד המעיין שהוא היום מין בריכת אבן רדודה שדרכה זורמים המים.

המסעדה מורכבת משני שולחנות כתר פלסטיק שעומדים מתחת לעץ, ואנחנו היינו האורחים היחידים במסעדה באותו הזמן. בעלי הבית קיבלו אותנו בסבר פנים יפות מדי השמורות לעובדים שחוקים בענף התיירות וכיבדו אותנו במפת נייר ופלטת סלטים לפתיחה. כל זמן הארוחה עמד לידנו בעל הבית ועדכן אותנו בקורות הכיכר והכפר מימי התורכים ועד ימינו, כולל קורס מזורז בעקרונות בסיס של הדת הדרוזית. ידעתם שיש להם חמישה נביאים, כולם לקוחים מתוך המיתולוגיה היהודית? אצלם לכל נביא יש גם צבע. כשסיימנו לאכול הביאו לנו את המנה העיקרית, המנסף המסורתי. איך נאמר? היה אותנטי.

למחרת ביקרנו שוב בפקיעין ונכנסנו למערת רבי שמעון בר יוחאי. כלומר, נכנסנו לפארק החרובים הקטן שבו שוכנת המערה, שנהרסה ברעידת האדמה האחרונה בצפת. בכפר גרות 5 משפחות יהודיות שמחזיקות גרעין תורני סביב המערה. מהמערה ירדנו שוב למרכז הכפר, שמסתבר שהרבה יותר קל להגיע אליו ברגל. הדרך יורדת בגרם מדרגות תלול וארוך, שמשני צידיו מבצבצות סוכות גפנים הבנויות על כל הגגות. בכיכר המעיין טעינו ונעצרנו לדבר עם בעל המסעדה השניה במקום. בעלת המסעדה מאתמול צדה אותנו בעין חדה איך שנכנסנו לכיכר, וצעדה לעברנו במרץ תוך שהיא מסמנת בניפנופי ידיים ״אל תדברו איתו, הוא משוגע״. חמקנו מן המקום, משאירים את בני הכפר להלחם את מלחמות המנסף כמימים ימימה.

את החוויה הגלילית סיימנו במסעדת ״סלע הנוטרים״ בראמה. הפעם כשוויז אמרה בבטחה ״הגעת ליעד״ כבר הצלחתי להחניק את קריאת ה״מה??״ שעמדה לי בגרון. שברתי חזק שמאלה, ירדתי בזוית 48 מעלות בסיבוב על עפר, מחליק את התחת של המכונית לתוך החנייה. נראה לי שאני מתחיל להתרגל לסגנון הנהיגה המקומי. אפילו הבנתי מתי לצפצף ולנסוע, ומתי לעצור ולעשות עם היד ״עבור״.

ל״סלע הנוטרים״ מגיעים רק בהזמנה מראש, ומקבלים את מה שבעל הבית והטבח הראשי, יוסוף, בישל אותו יום. בניגוד מוחלט לחוויה בפקיעין המסעדה הזאת מקבלת ממני את כל הכוכבים של מישלין. יוסוף מגיש מגוון מנות מקומיות, מסורתיות, מוכנות בעבודת יד וחלקן מחומרים המלוקטים באזור ובעונה. חוויה נדירה לחובבי אוכל איכותי ומיוחד. הארוחה היתה מורכבת מאותו מבנה סטנדרטי של סלטים ומנת מנסף לעיקרית, רק שפה נוסף מרק לפתיחה וכנאפה תוצרת בית (היא לא כזאת כתומה, מוסיפים להן מלא צבע מאכל במאפיות) עם תה צמחים לסיום. בילינו שם 3 שעות של לעיסה איטית והתענגות על הטעמים בחדר הסעדה קטן מאבן, עם תערוכת כלים עתיקים על כל הקירות. המנוף הצליח להשתחל לסימטה, אבל לא להרים אותנו מהכורסאות. אנחנו עדיין שם, כנראה, מעכלים את כל האותנטיות הזאת.

הדרך חזרה הביתה נראתה אפורה ולא מעניינת. כבישים רחבים, פניות שמערכת הניווט יודעת לזהות, ביג כרמיאל וקפה ארומה. את הירקות לסלטים אתן מלקטות כאן בקניון? התעניינתי. לשבת או לקחת?, התעניינה חזרה מוכרת חביבה שלא יודעת מה זה מנסף. בכניסה לבית דפקתי את האוטו בחניה.

עוד מהבלוג של בנימין

ממרומי עזריאלי לתהומות הקרייה

היום נסענו ליום כיף בתל אביב. לקחנו את הילדים לנסיעה ברכבת, טיילנו בקניון עזריאלי וביקרנו במצפה עזריאלי, בקומה ה-49 של המגדל העגול. הילדים התרגשו כל כך. זה היה נפלא. הרכבת נראתה להם ענקית ומרשימה. ניצן לא הפסיק להזכיר...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

הולך ופוחת הדור

הורים ליותר מילד אחד ידעו מיד על מה אני מדבר. לאורך השנים הפרספקטיבה על חיי הילד ומידת המעורבות שלנו בחיים שלו הולכים ומשתנים. השאיפות, הדמיונות והתכניות שלנו מתעמתים כולם עם מציאות ברורה, ואנחנו מגלים מהר או לאט כמה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

הקסם של ראש השנה

״תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה״ היא הברכה המסורתית לראש השנה. רובנו מבינים אותה בצורה מילולית: שנה שעברה היו לנו צרות, ואני מאחל שבשנה הבאה יהיה יותר סבבה. זאת באמת...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה