הבלוג של Be.Noa

להתבגר ולהתחזק

בת 34. עורכת תוכן, מנהלת פרויקטים בדיגיטל, מלווה בתהליכי שינוי והעצמת מודעות מאמינה גדולה באהבה. מאמינה שהחיים מורכבים מרגעים קטנים והכי חשוב זה להיות נוכח בכל רגע! תהיו שמחים, תצחקו, תבכו,תאהבו, תשירו,תרקדו- תהיו... +עוד

בת 34. עורכת תוכן, מנהלת פרויקטים בדיגיטל, מלווה בתהליכי שינוי והעצמת מודעות מאמינה גדולה באהבה. מאמינה שהחיים מורכבים מרגעים קטנים והכי חשוב זה להיות נוכח בכל רגע! תהיו שמחים, תצחקו, תבכו,תאהבו, תשירו,תרקדו- תהיו עצמכם! just be מוזמנים למצוא אותי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/Be.Noa.Love

עדכונים:

פוסטים: 68

החל מנובמבר 2010

לפני כעשור, מוקי כתב את השיר “כולם מדברים על שלום”.
נדמה לי שבימים ההם, כשהחלו רוחות המחאה לחלחל ולצמוח, הפריע לנו שמדברים על שלום ולא מדברים איתנו על החיים שלנו כאן.

מאז, עברו ימים רבים והרבה מילים שטפו את הרחובות, את ערוצי הטלוויזיה, את מהדורות החדשות, את מדורי הסאטירה הכתובה והמצולמת.

ועל מה כולם מדברים? מה יש היום בשיח הציבורי, המדיני והביטחוני במדינת ישראל?

תסלחו לי אם אזכיר כאן את רבין. זה נראה לי מתבקש. כי על זה בדיוק כולם מדברים. רק לעכשיו. רק לרגע. אנחנו אומה ששוכחת מהר (ואולי טוב שכך).

בשבועות האחרונים ערוצי הטלוויזיה מלאים במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב. לסכם ולעשות השוואות. כתבות רבות עוסקות בשאלה “מה קרה כאן ב-20 השנה האחרונות”?

אביב גפן בסרט תעודה, אילנה דיין מסכמת ומראיינת את אהוד ברק וכולם מאוד עסוקים בלהתבונן על החברה הישראלית, אבל רק לרגע. שוכחים מהר, אמרתי?

אז, לפני שהגשם ישטוף את התמונות של רבין שעומדות כעת בכיכר, זו המחשבה שלי, על ישראל 2015.

אני יכולה לומר שב- 4.11.95, בתור נערה בת 14 התעוררתי. הייתה שם התבגרות פתאומית שהובילה אותי להרחיב את ההתבוננות על המדינה , ולא רק על הבית שלי.
לא שהיה קל להתבונן על הבית שלי. היו שם ימים לא פשוטים. אתם אולי מכירים את כביש 90 ככביש הצפון, זה שמוביל אתכם לחרמון בחורף ולקמפינג על גדות הירדן בקיץ. בשבילי, כביש 90 הוא עד היום, הכביש שעבר מתחת לבית שלי שבו ראיתי שיירות של צה”ל שעולות מלאות ללבנון ויורדות חזרה קצת יותר ריקות, קצת יותר עצובות. זה הכביש שהתמלא באמבולנסים ורכבי משטרה בלילה של אסון המסוקים, זה הכביש שהתרוקן אחרי הנסיגה מלבנון.

בנובמבר ההוא ב- 1995, למדתי שזה הכביש שמוביל לתל אביב. לכיכר רבין.
חמש דקות מהבית שלי היום, קרה הדבר הנורא ששינה את השיח במדינה כפי שלא הכרנו אותו.

עד הרגע הזה, היינו עסוקים ב”הם” ו”אנחנו”. לעשות שלום. גם אם רצינו בדרך השלום וגם אם לא, זו הייתה דרכו של ראש הממשלה שלנו. זו הדרך שבה הוא הוביל אותנו והדרך שהובילה אותו ליפול על חרבו. הייתה דרך. הייתה אמירה חד משמעית והיה חזון למדינה. ידענו לאן התכנית אמורה להוביל.

היום, ב- 2015,  עדיין יש “הם” – עדיין צריך לפתור את הסכסוך, בדרך כלשהיא.
אבל יש תחושה שאף אחד לא יודע להגיד את הדרך. מעבר לשיח עם “הם” ו”אנחנו” , יש שיח חדש. “אנחנו” ו”אנחנו”.
התפצלנו בתוכנו לחילוניים ודתיים, שמאלנים וימניים, אשכנזיים ומזרחיים.

אנחנו מפחדים אחד מהשני. אנחנו , שבימי מלחמה הופכים להיות אחד, מפחדים.
התחושה שהדתיים לוקחים לחילוניים את החופש, ושהחילוניים מרחיקים את המדינה מאלוהים. תחושה של טובים יותר ופחות, שאין לה בסיס ויש מאחוריה כאב גדול וחוסר יכולת לדבר.
כשאביב גפן, בסרטו ,אומר לאמילי עמרוסי, שהוא לא רואה איך עוד 20 שנה נוכל לחיות כאן יחד, דתיים וחילוניים, ושהוא , שבוחר להציג את עצמו בסרטו כקול החילוני- שמאלני, ילחם מולה תמיד על הזכות לחיות בארץ הזו, אני מתמלאת צמרמורת ועצב אמיתי.

האדמה הזו, זו אדמה. זו המתנה של “אימא טבע”, אם תרצו.
זה הבית של כל מי שחי כאן, אוכל מהפירות ומתמודד עם קושי החיים היומיומי, בפיסת האדמה הקטנה שיש לנו. זו המדינה שלי. אבל לא רק שלי. היא של כל מי שהקים כאן את ביתו.

הלוואי ונדע לראות את השביל לחיים משותפים.
פתרון עם הפלשתינים יגיע, בדרך זו אחרת, הלוואי ומישהו יגיד לנו איך הוא רוצה לעשות את זה.
מפחיד אותי לחשוב על מה שיקרה ביננו. איך נמצא את הדרך שבה יהיה מותר לשמור שבת ויהיה מותר גם לנסוע בה, בלי שזה יפריע לאף אחד.
אולי, כאומה ששוכחת מהר, שכחנו על בסיס אילו חורבות הוקמה המדינה שלנו.

ואולי כדאי שניזכר. מהר. עוד לא מאוחר.
יש בי עוד תקווה. שמישהו ייקח אחריות.

שיצהיר על החזון שלנו ויוביל אותנו קדימה. שנפסיק לשמוע ש”לנצח נאכל חרב” ושאסור לנו לשכוח את החיים עצמם.

אנחנו כאן, לא שוכחים. חיים כל רגע ורגע. מנסים להתפרנס בכבוד. להקים משפחות, ואולי, בתוך כל הכאוס הזה שנקרא “המזרח התיכון”, לזכות בכמה רגעים של אושר.

“כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן”, והשבוע האחרון היה מלא בנרות דלוקים בחשיכה.
Candles_flame_in_the_wind-other

עוד מהבלוג של Be.Noa

משהו או מישהי שכדאי שתשמעו

על אפרת לוטנברג שמעתי מחברה, אוהבת מוסיקה והייתי אפילו קוראת לה חוקרת מוזיקה ישראלית. אני לא חושבת שיש הופעה אחת שהיא לא הייתה בה לאחרונה. היא תמיד מעדכנת אותי, בכל מה שחדש. הפעם- הופתעתי. הופתעתי מאוד. הופתעתי ושמעתי...

מה יגרום לנו לעזוב?

יכולתי לתת לזה כותרת אחרת. כמו למה אנחנו כל כך אוהבים את תל אביב שקשה לנו להפרד ממנה ולהשאיר אותה מאחורינו. אני חושבת על זה כבר המון זמן. לעבור למקום אחר. מקום ששכר הדירה יהיה זול יותר. זו אולי ה- סיבה לעזוב. אולי זו הסיבה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

יש באמת דבר כזה "הגבר התל אביבי"?

כל פעם שמגיח גבר חדש לחיי וזה לא מסתדר ואיכשהוא נגמר, החברות שלי (היקרות) באות למגננה שלי ויוצאות נגד העיר תל אביב. התגובה הראשונה (טוב, לחלקן השניה), היא אחחח "הגברים בתל אביב"... האם באמת אפשר להאשים בניינים, רחובות,...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה