הבלוג של Be.Noa

להתבגר ולהתחזק

בת 34. עורכת תוכן, מנהלת פרויקטים בדיגיטל, מלווה בתהליכי שינוי והעצמת מודעות מאמינה גדולה באהבה. מאמינה שהחיים מורכבים מרגעים קטנים והכי חשוב זה להיות נוכח בכל רגע! תהיו שמחים, תצחקו, תבכו,תאהבו, תשירו,תרקדו- תהיו... +עוד

בת 34. עורכת תוכן, מנהלת פרויקטים בדיגיטל, מלווה בתהליכי שינוי והעצמת מודעות מאמינה גדולה באהבה. מאמינה שהחיים מורכבים מרגעים קטנים והכי חשוב זה להיות נוכח בכל רגע! תהיו שמחים, תצחקו, תבכו,תאהבו, תשירו,תרקדו- תהיו עצמכם! just be מוזמנים למצוא אותי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/Be.Noa.Love

עדכונים:

פוסטים: 68

החל מנובמבר 2010

יום הזיכרון שלי. יום הזיכרון שלי עוסק בזיכרון הפרטי שלי.
הזיכרון הפרטי שלי מבלבל אותי. אני לא יודעת במה אני נזכרת ביום הזה, כי במהלך כל חיי, שזורים זכרונות רבים, כולם סובבים סביב ביטחון המדינה, סביב הצבא, חיילים, סביב חברים שהיו והלכו, סביב הגוף שלי שזכר אז ואולי מסרב לשכוח היום.

נולדתי ב- 1981 בקרית שמונה. כשהייתי בת שנה, פרצה מלחמת שלום הגליל. השנה בה חליתי באסטמה. אמא שלי טוענת עד היום שהסיבה לכך היא שהגננת במעון השכיבה אותי לישון מתחת למזגן. אני חושבת שהמחלה פרצה כי ילדה בגיל הזה פשוט לא יכלה להכיל את קולות הפיצוצים, הריצות למקלטים ואת הפחד הגדול. אני יכולה לומר שזה הזיכרון הראשון שלי. הדבר הראשון שהגוף שלי זכר. ואני לא יכולה לשכוח.

משחקים- אין כמו הגליל. אני לא יכולה לשכוח את הנוף ההררי הנשקף מביתי. הייתם נוטים לחשוב שילדות בגליל תהיה ילדות מלווה בטיולים, בטבע. הילדות שלי זכורה לי אחרת.
אני יכולה לזכור את הריצות לאסוף רסיסים של קטיושות שנפלו במרחק נגיעה. חשבנו שזה כייף. אני עדיין זוכרת את אוסף הרסיסים שהיה לי בבית.
הבית על העץ- היה לנו עץ גדול מחוץ לבית. בנינו עליו בית שאני עדיין חושבת שהוא היה הבית על העץ הכי מרשים שראיתי מימי.
לעץ הזה הייתה משמעות גדולה עבור השכונה שגרתי בה. כולם זוכרים את הקטיושות שהוא ספג. במקומנו. ועדיין נשאר לעמוד איתן. אני זוכרת את כעסם של השכנים כשרצו להוריד אותו. זוכרת את המאבק הגדול להשאירו. ניצחנו. העץ הזה נשאר שם עומד.

ללמוד בלט- קרית שמונה זו עיר קטנה. כשהייתי בת 6, נרשמתי לחוג בלט. אני חושבת שהייתי שניים או שלושה שיעורים ועזבתי. בעצם, לא אני עזבתי. המורה עזבה. אמא שלי אומרת שהיא נבהלה מהקטיושות. אני לא זוכרת אם לא הייתה מורה אחרת לבלט בעיר אבל לשם כבר לא חזרתי.

חיילים- הבית של הוריי בקרית שמונה ממוקם מאוד קרוב לכביש הראשי של העיר. זה שמוביל למטולה. ללבנון.
זיכרון גדול שלי מהילדות, הוא זיכרון השיירות. לא הבנתי שאלה שיירות ללבנון- את זה הבנתי עם הזמן. יש לי זיכרון ברור של אוטובוסים של חיילים, נגמ”שים, טנקים ותותחים נוסעים באטיות על הכביש הזה, בדרך. בדרך שחלקם לא זכו לחזור ממנה.
החיילים האלה, הובילו לכך שיום אחד אני אתגייס לתותחנים בעצמי.

הקולות-
יש בי זיכרון עמוק של קולות. כשאתה גר בקרית שמונה אתה חייב להבדיל בין הקולות. לזהות קול של “יציאה” ולנשום לרווחה. וקול של קטיושות ולפעול בהתאם. לשמוע בין רחשי העיר והרוח את השריקה. לזהות מתי הייתה נפילה. שהלב יעצור כנשמע המשפט: “כל תושבי קרית שמונה להיכנס למקלטים”. כן, ככה היו מודיעים אצלנו. לא אזעקה עולה ויורדת. מוקדן שמבשר על סוף השקט.

פחד וחוסר אחריות בקרית שמונה-
הפחד הכי גדול בתור ילדה בקרית שמונה היה בימים שהיינו במקלטים, שממשלת ישראל הכריזה על הפסקת אש. הפסקת אש שנועדה לנו,התושבים, שיהיה לנו זמן להיערך לימים נוספים לשהייה במקלטים. ללכת לעשות קניות. אף פעם לא הבנתי את זה, אבל כשאבא שלי היה ממלא אחרי ההוראה הזו, הפסקתי לנשום עד שחזר הביתה.

רגע נוסף של פחד שאני זוכרת הוא רגע בו הלכתי לבית הספר. הייתי בתיכון, גדולה יחסית. הרחובות היו ריקים, או שאולי ככה אני זוכרת את זה, ממרחק הזמן.
בזמן שהלכתי לבית הספר, התחילה הפגזה על העיר ומצאתי את עצמי לבד, אל מול הקולות שחייבים להבדיל ביניהם.
פגשתי אז בהולכת רגל נוספת שלא ידעה איך להתמודד עם הקולות, דחפה אותי ונשכבה עלי. זה רגע שלא אשכח לעולם. קמתי. והתחלתי לרוץ. הגעתי לבית הספר ונכנסתי למקלט הראשון שראיתי- היו הרבה. זה היה מקלט שהיה מיועד לכיתה אחרת. אני זוכרת כמה חיפשו אותו אז. לא היה סלולרי והיה צריך לחכות שזה יגמר כדי להודיע שהכל בסדר.

אסון המסוקים- כמה כאב ראתה העיר הזו. ערב שאני זוכרת במיוחד הוא הערב שבו השקט של העיר הופרע. הפעם לא בגלל קטיושות. הפעם בגלל אסון כואב ונורא בו איבדנו 73 חיילים, שגם הם הגנו על הבית שלי.

שנת 99 ואנחנו חיילים- 18 שנה בדיוק אחרי שנולדתי. הנסיגה מלבנון. לילה מוזר. מלא כאב על מי שנלחמו על הבית ואינם איתנו עוד ותקווה שמעכשיו הכל ישתנה.
לילה שבו השתנו מעט גבולות המדינה. לא עוד שיירות ארוכות שעולות ויורדות מלבנון. לא עוד עיר מלאת חיילים. עכשיו אנחנו החיילים. אנחנו ממלאים אוטובוסים, מגנים על השטחים ולפעמים גם על הבית. מאבדים חברים במהלך הצבא. חברים שעלו על מטען, שנורו בעמדת שמירה, שהיו על האוטובוס הלא נכון כשעלה עליו המחבל המתאבד. גם מחוץ לעיר הקטנה שלנו לא נחסכו מאיתנו הזיכרונות. לא נחסך מאיתנו הכאב.

הגוף שלי זוכר הכל. את הצלילים והריחות.  את ימי הזיכרון בצופים, בית הספר, אליהם אנו מגיעים גם כחיילים. את משמר הכבוד בו הייתי עומדת בכל שנה במדי החאקי של הצופים, את האנשים שהכרתי רק מעט ואת אלה שהכרתי מסיפורים. את ההלוויות הרבות.

בכל שנה בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אני חוזרת לשרשרת מגן הדוד שלי. איכשהוא היא מעניקה לי כח ולא נותנת לי לשכוח.

עוד מהבלוג של Be.Noa

משהו או מישהי שכדאי שתשמעו

על אפרת לוטנברג שמעתי מחברה, אוהבת מוסיקה והייתי אפילו קוראת לה חוקרת מוזיקה ישראלית. אני לא חושבת שיש הופעה אחת שהיא לא הייתה בה לאחרונה. היא תמיד מעדכנת אותי, בכל מה שחדש. הפעם- הופתעתי. הופתעתי מאוד. הופתעתי ושמעתי...

מה יגרום לנו לעזוב?

יכולתי לתת לזה כותרת אחרת. כמו למה אנחנו כל כך אוהבים את תל אביב שקשה לנו להפרד ממנה ולהשאיר אותה מאחורינו. אני חושבת על זה כבר המון זמן. לעבור למקום אחר. מקום ששכר הדירה יהיה זול יותר. זו אולי ה- סיבה לעזוב. אולי זו הסיבה...

תגובות

פורסם לפני 9 years

יש באמת דבר כזה "הגבר התל אביבי"?

כל פעם שמגיח גבר חדש לחיי וזה לא מסתדר ואיכשהוא נגמר, החברות שלי (היקרות) באות למגננה שלי ויוצאות נגד העיר תל אביב. התגובה הראשונה (טוב, לחלקן השניה), היא אחחח "הגברים בתל אביב"... האם באמת אפשר להאשים בניינים, רחובות,...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה