הבלוג של קול קוראת

בת קול

בת 34.

עדכונים:

פוסטים: 1

החל מיוני 2011

נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים

10/06/2011


מזה מספר חודשים שאני עובדת בחברה גדולה וידועה, בעלת סניפים רבים בפריסה ארצית.

בראיון העבודה זכיתי להצעת השכר מעליבה שהפתיעה אותי, אולם מאחר שרציתי להתקבל לשורותיה ולהימנות על עובדיה (בעיקר על מנת שתתווסף לרזומה שלי כשורה בקורות החיים), ניצלתי כראוי את היותי בעלת כישורי שיווק  עצמי לא מבוטלים, באמונה שאני מוכשרת מהממוצע, ולפיכך כל חברה צריכה להודות על מזלה הטוב שנפלה לידיה עובדת חרוצה ומסורה כמוני, ומיד פצחתי בנאום חוצב להבות ובמסע מכירה עצמית מנומק, והתמקחתי על תוספת שכר בגין יכולותי המופלאות, וכן בגין תוספת הוצאות חנייה בחניון הסמוך.

(לסניף אמנם ישנה חנייה תת קרקעית בבעלותה, אולם לפי המראיינים קיימת מצוקת חנייה בחניון החברה, ומאחר שבתל אביב כידוע אין חנייה חופשית ברחוב, דרשתי תוספת שכר על הוצאות חנייה בסך 400 ₪ בנוסף לתוספת במשכורת הבסיס ההתחלתית הראשונית שהוצעה לי.)

הייתי בטוחה שעשיתי עסקה טובה ומאד מרוצה מעצמי, כשיומיים לאחר מכן נתבשרתי בשיחת טלפון שמסכימה ומאשרת את דרישות השכר שלי.


החוזה נחתם.


כעבור זמן מה, הזדמן לי לפגוש במסגרת העבודה קולגה שלי בכנס בן מספר ימים, במהלכם התוודענו זה לזה ואגב סמול טוק קליל, אחד מיני רבים שניהלנו בינינו, הסתבר לי נתון מדהים :


עמיתי לעבודה רועי (שם בדוי כמובן) , ששובץ לאותה משרה בתפקיד זהה לשלי בחברה, (בסניף אחר, בעיר אחרת), והחל את עבודתו שבועות ספורים לאחר שנקלטתי בחברה –

מקבל שכר של ש מ ו נ ה מ א ו ת שקלים  י ו ת ר (!) ממני.


!

! !

! ! !


מאיזו סיבה ?

שהרי אין שום כזו בעולם – לפחות לא מנומקת ומוצדקת – אשר תיתכן לכך שהוא קיבל הצעת שכר גבוהה משלי, וזאת, לדבריו,  מבלי לעמוד על המקח כלל.

כאמור,  בעוד שאני נאלצתי לנהל משא ומתן מפרך בדין ודברים מול המעסיק, בסופו התווספו כאלף שקלים להצעת השכר הראשונית שזכיתי לה, רועי קיבל על עצמו בהסכמה את הצעת השכר הגבוהה משלי מן המוכן, ללא חילופי דין ודברים או מיקוח עם הממונה, כפי שהעיד בפני בעצמו.


בפועל, אם כן, רועי קיבל הצעה התחלתית שגובהה כאלף ושמונה מאות שקלים יותר מזו אשר הוצעה לי בראיון העבודה הראשון.


נשאלת השאלה מדוע, אם כן,  מרוויח רועי כשמונה מאות שקלים יותר ממני?


(כאן המקום לציין ששנינו, רועי ואני, חולקים את אותן נקודות פתיחה בסיסיות באשר לאותה משרה, עם יתרון קל לטובתי. הפירוט מובא בהמשך)



המסקנה המתבקשת :


כי הוא גבר,  ואילו אני אישה.



כל מאמצי למצוא טעם אחר הנראה לעין עלו בתוהו, ולאחר מחשבה מעמיקה בנידון, הגעתי למסקנה החד משמעית והמרגיזה במיוחד, מרתיחה ממש.



להלן העובדות,

או אם תרצו, הנתונים היבשים,  לשיפוטכם :


1. שנינו בעלי אותה הכשרה מאותו מוסד לימודי אקדמי באותו תחום לימודים, רק שאני בוגרת המסלול, ואילו הוא עדיין סטודנט על סף סיום לימודיו.

2. שנינו רווקים ללא משפחה וילדים, הוא בחור צעיר ממני בשנתיים ובעל ניסיון תעסוקתי פחוּת משלי.

3. אם אני מתאמצת לדלות יתרון כלשהו זניח ויחיד שיש לו עליי – רועי  הוא בעל היכרות מוקדמת עם אחת התוכנות שאנחנו עובדים איתן במסגרת התפקיד , אם כי מדובר בתוכנה קלה ללימוד, לא מסובכת כלל ביחס לאחרות שאנו נדרשים להן במשרה זו, וזמן קצר לאחר תחילת עבודתי בחברה – כבר שלטתי בה לחלוטין, כך שכשחושבים על זה, לא מדובר באמת ביתרון. (באשר ליתר התוכנות שהמשרה דורשת –  ידיעותינו והיכרותנו עימן זהות)

4. מהתרשמות כללית שלי בימים שבילינו זה בחברת זה במהלך הכנס, התחוור לי כי אני יותר אחראית ורצינית ממנו ביחסי לעבודה, מתוחכמת ומוכשרת ממנו, בעלת כושר ביטוי גבוה משלו, אוחזת ביכולות בין אישיות יותר טובות משלו וכן בעלת תפיסה מהירה יותר.

ולא שזה משנה, אבל אני גם יותר יפה ממנו. (זה ממש לא קשור, אני יודעת, אבל הייתי חייבת ;-))



לסיכום,

אין לי שום דבר נגדו באופן אישי.

מדובר בגבר חביב ונעים הליכות, אבל לא חכם במיוחד או בעל כישורים יוצאי דופן, בוודאי לא יותר משלי.

הבחור ממוצע וסתמי בכל המישורים, פנימית וחיצונית כאחד.

משעמם כזה, רגיל.


אבל מה,

הוא גבר ואני אישה.


ועובדה זו היא כנראה היתרון המכריע שלו עליי בעולם התעסוקתי.

כן, כן,  עדיין נתון יבש וגורלי זה – היותו זכר והיותי נקבה – קובע ששווי הערך שלו גבוה משלי.


זאת ועוד, מדרגות השכר בחברה נתונות לשיקול דעתו של המעסיק, כך למדתי לאחר בירור נוסף שערכתי עם חמדה (שם בדוי)  – עמיתה נוספת שלי שעובדת עימי באותה מחלקה,  באותו משרד ממש, ובתפקיד זהה לשלי.

חמדה ותיקה ממני במשרה שאנו ממלאות, אולם המשכורת שהיא מקבלת היא בגובה מדרגת השכר הראשונית שהוצעה לי בטרם ניהלתי משא ומתן.

כלומר, אותה חמדה מרוויחה כאלף ושמונה מאות שקלים פחות מרועי, וכאלף שקלים פחות ממני, בעוד ששלושתנו מועסקים תחת אותה חברה במשלח יד זהה.




התרגזתי ושיתפתי בסערת נפש את משפחתי בנידון.


“איני מופתע כלל “,

משך בכתפו אבי באדישות, מבלי להיות שותף להתרגשותי, כאילו אין טבעי ונורמלי מכך.

” ברור שזה משום שהוא גבר.

אתן הנשים יוצאות לחופשות לידה.

גברים הם יותר יציבים בעבודה.”


??


כרווקה ללא בן זוג, התרעמתי על תגובתו.

” מה ??” , השבתי לו, “מה הקשר !?

אבא, הרי אין לי תוכניות ללדת בקרוב מן הסתם. אני אפילו לא נשואה עדיין !

אז למה שזה יהווה בכלל שיקול כרגע מבחינת המעסיק ?? “


(מילא, מאבי השמרן אני לא באמת יכולה לצפות לתגובה אחרת.)


” את לא יודעת בכלל מה היו השיקולים והסיבות לכך שהוא מרוויח יותר, קשה לי להאמין שזה בכלל קשור לעובדה שהוא גבר ואת אישה” , מחתה אימי התמימה בניסיון להרגיע את הרוחות, כהרגלה בקודש אוטומטית מסנגרת על הצד השני מבלי להטיל ספק במניעיו , לעולם אינה חושדת אם כשרים הם או לא.


אבל כל בר דעת מבין שאין שום סיבה אחרת מלבד היותו גבר, כזו שתצדיק את פערי השכר הללו ביני לבינו בגין אותו תפקיד ואותן נקודות פתיחה התחלתיות שאנחנו שותפים להן כפי שציינתי בהרחבה לעיל.


לרוע מזלי, בימינו, נשים עדיין שוות פחות.

הידיעה הזו הותירה אותי נסערת , אפופה בתחושות מאד קשות של חוסר הגינות בסיסית כלפי המגדר שלי.

על בשרי אני חווה עוד דוגמה חיה של אפליה משפילה ומכאיבה כנגד היותי אישה , שפוגעת בי אישית באופן הכי הישרדותי שיש, בכספי הפרנסה שלי, כי רק משום שאני אישה אני שווה פחות בשוק העבודה, וזאת על אף שאני תורמת באופן שווה (ואף יותר במקרה הספציפי הזה מול רועי , שהתחיל איתי מאותה נקודת פתיחה , עם יתרון קל לטובתי ).



“הס מלהזכיר”,  ענתה לי מנהלת משאבי האנוש כשהעלתי בפניה את סוגיית אי קיומו של ועד העובדים בחברה.

“לפני שלושים שנה, כשהתחלתי לעבוד ב*****, גם אני שאלתי ממש כמוך אם יש כאן ועד עובדים, והשיבו לי – הס מלהזכיר. אין וגם לא יהיה כזה”.

נו טוב,  מה אפשר לצפות מול אזלת היד הזו והמורא שאוחז בעובדי החברה וביניהם מנהלת משאבי אנוש בכבודה ובעצמה – מול ארגון מפלצתי כזה המממן משכורות בלתי שיוויוניות בעליל של למעלה מאלף שכירים ?




תשאלו , מה עשיתי עם המידע הזה ?

ובכן  - כלום.

אני עדיין שכירה באותה חברה, המרוויחה שמונה מאות שקלים פחות מרועי בעבור אותה משרה, מבלי שיהיה לכך צידוק ראוי ומתקבל על הדעת, ואין בכוונתי להתפטר בקרוב.


תוסיפו ותשאלו -  לא חבל על האנרגיות שאת משקיעה בכך ? מה את רוצה ? זה “רק” שמונה מאות שקל. ביג דיל. מה את מתקוממת ? מה את מתמרמרת ? למה את קטנונית ? מה את נכנסת לו לתלוש המשכורת, ומה זה בכלל עניינך שהוא מרוויח יותר ממך ?


אז זהו, שכן.

זה בהחלט מכאיב לי ופוגע בי באופן אישי במובן הכי בסיסי בפרנסה שלי, בלחם חוקי,  כי מעבר לעובדה ששמונה מאות שקלים בחודש הם עשרת אלפים שקלים בשנה והפער הזה מצטבר משמעותית ככל שהשנים תחלופנה, היה ואבקש העלאת שכר בעתיד – ובקשתי תיענה, וסביר שכשהוא יבקש – גם לו יעתרו , מה שככל הנראה  יעמיק את פערי השכר הללו  בינינו, עד שיהפכו למשמעותיים יותר.

ועוד לא דיברנו על חמדה החמודה והגרושה שמפרנסת את שלושת ילדיה המתבגרים, אשר מרוויחה עוד פחות מרועי וממני, משום שלא השכילה לערער על גזר הדין, וקיבלה על עצמה בהכנעה את הצעת מדרגת השכר הנמוכה ביותר, מבלי להיות מודעת שהקולגות שלה – רועי ואני – מרוויחים יותר בעד אותה תפוקת עבודה.


חשוב מכך, מדובר בסוגיה חברתית רווחת, בעלת תפוצה רחבת מימדים בהשלכותיה.

החוויה הפרטית שלי היא חוויה כוללת ומקיפה של עוד אלפים כמוני, ושותפות לה נשים רבות בארץ ובעולם, אחיותיי למגדר.

המקרה הספציפי שלי שבחרתי לשתף אתכם בו הוא רק טיפה בים, דוגמה אחת קטנה שמדגימה עד כמה אנחנו חיים בחברה לא שיוונית כלפי נשים, ומצביעה על תופעה חברתית עגומה , נפוצה ורבת היקף שמהווה פגיעה ממשית ובסיסית בזכויות אדם , הפרה בוטה שלהן.

העובדות הן שערכי כאישה בשוק העבודה נמוך משל גבר, ושנשים בכלל הן פחותות ערך מגברים בעולם הכלכלי של הקריירה.


וזה מעצבן.

זה מעצבן אותי כי זה לא הוגן, במיוחד כשאין כל הצדקה מנומקת לכך שתתרחש אפליה מכוערת וצורמת כזו – עובדת היותי אישה שעיסוקה זהה לשל רועי, הממלאת את תפקידי בכישרון רב משלו, אולם בשורה התחתונה מרוויחה פחות ממנו.


ברור לי שלא גיליתי את אמריקה ושהעובדות הן ידועות לכל, ועדיין, מתוך חוויה והתנסות אישית על בשרי , הגילוי הזה מכאיב לי, משפיל אותי ומותיר אותי בהרגשה רעה להימדד כשוות ערך פחותה  מבחינת הקריירה שלי על רקע מגדרי ולא ענייני ביחס לשיפוט אובייקטיבי של כישורים נטו.

זה מרגיש כמו להיות סוג ב’, תחושת חוסר אונים מסריחה להבין שיש שוות, ויש שווים יותר.


מה אני אגיד לכם, בסיכומו של עניין -  זאת הרגשה מחורבנת להיות שווה פחות.




ואקנח בשמץ של אירוניה כמסר של חומר למחשבה :


בפעם הבאה שגבר יצפה ממני שנחלוק בחשבון למען השוויוניות,  ויתהה בינו לבינו מדוע עליו לשלם עליי, אולי מוטב שאשתף אותו בחוויה הנ”ל, לראייה כי בימים של לכאורה מהפיכה ושיויון בין המינים, בהם נערכים חוזי עבודה בפערי שכר נפרדים וניכרים לכל מגדר, ספק אם השינויים שנעשו הם משמעותיים וכמה הצביעות המכוערת עדיין שלטת, ואזכיר לו שרוב הסיכויים הם שהוא עדיין מרוויח יותר ממני, ולפיכך מן הראוי יהיה שעל מנת לאזן את “התמונה הגדולה” עליו לשלם את החשבון במלואו, כן, גם את החלק שלי, שהרי מן ההגינות וההיגיון יהיה שמי שמרוויח ויש לו יותר – גם ישלם/ ייתן יותר.

כי עד שלא ארוויח בעד אותה משרה ותפוקה – שכר התחלתי הזהה לשל רועי, מצטערת, לא בא לי לחלוק איתו חצי-חצי או להזמין אותו לארוחת ערב על חשבוני.


הנה, יש לו הזדמנות לאזן.

ומומלץ לשמור על האיזון, לא ?


אז בבקשה, בוא נראה אותו.

שיאזן קצת, מה יש.

;-)

עוד מהבלוג של קול קוראת

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה