הבלוג של אודליה בקרסקי

bakarsk-eat

מנקה,מכבסת,מקפלת,מבשלת, עובדת,טסה,חוזרת,שלמה,מתפרקת, מתפקדת,משתדלת,מאכילה,אוכלת (גם סרטים),רצה,באה.אמא לארבעה שחושבת מחשבות טובות (אחרת פשוט אשתגע

עדכונים:

פוסטים: 30

עוקבים: 9

החל מינואר 2017

מה בין הופעה חיה של דפש מוד לכלי הקשה בעיר הקדושה?

16/01/2018

כל שישי אותו הלחן.

מתעוררת אליו. לפעמים היו מצטרפים גם ריחות של חציל שנשרף על להבה ובצל מטוגן.

מוקדם מאד בבוקר, לא שומעת אותה מתעוררת. אבל שומעת אותה מעירה אותו.

הוא? כל בוקר שהוא קם צריך להגיד תודה.

הוא בן 50 אולי יותר, הקול שלו כבר לא מה שהיה גם חלק ממנו אבד אי שם בין ניסיון כזה ואחר שיקלוט וידבר ברור.

ובדיוק באותה השעה בכל יום שישי נשמעים הצפצופים במוניטור המבשר שהוא עדיין איתנו.

היא עומדת שם לידו. אם תזוז, יש סיכוי שייעלם, כבר היו דברים מעולם.

טו. טו. טו… אות חיים.

“קול ישראל מירושלים. שמע. ישראל.  אדני אלוהינו אדני אחד” בקול קצוב לפני שהמשיך לעדכן מה כבר קרה. כשהיה מסיים לומר “אחד”,  היא היתה חוזרת למלאכתה.

תכף שבת! אמרה לעצמה בקול שיעיר אותה להזדרז ואת שאר בני הבית המנומנמים משנתם.

כריך בשתי פרוסות חלה עבות לזה ולזה, הוראות אחרונות לאב הבית לפני שיוצאים “לא צריך כלום, קניתי הכל.”

“אולי רק בירה שחורה” היא צועקת לו למרות שהוא עדיין ליד הדלת קרוב. מתורגל ורגיל ל”לא צריך כלום” הזה.

רק רגע יעבור ושוב אהיה בבית, שישי הוא יום קצר ונדמה כאילו גם שעותיו מונות פחות משישים דקות.

היא באותו המקום. רק השולחן הגדול שונה, מתווספים אליו סירים ותבניות ושירת קודש הבוקעת ממנו.

“אדון עולם  אשר מלך בטרם כל יציר נברא (אאאא)”

“כל העולם כולו”

“צור מי שלא אכלנו”

והאהוב עליי מכל, זה שאבין את משמעותו בחיי עוד שנים אחרי, עוד ברגע זה.

“אדרבא תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא את חסרונם…”

לצלילים האלה ניקיתי את הבית. ילדה בכורה, בת. זה היה תפקידי. בימי חול בישלתי ובימי שישי ניקיתי.

כשקרבה השמש לשקוע היתה קוראת לכולנו בשתי מילים : “הדלקת נרות“.

מיד היינו מתאספים סביבה, רטובי שיער ומאותגרי הספק.                                                                                ואז היתה נזכרת כמו לא קרה הדבר בדיוק בשבוע שעבר ובזה שלפניו ולפניו.

נזכרת להפסיק את הקול הבוקע ממנו,

מקלט רדיו ישן ונאמן.

שקט השתרר, כמו הוצא מהשקע יום החול והקודש מילא את החדר.

בבת אחת,

שבת.

אפילו ששישי.

כך גדלתי,

שירת קודש.

שירת החול היתה עברית בלבד.

רשתות א’ ו ב’ וערוץ 7

חווה אלברשטיין, אסתר עופרים, שולי נתן, יהורם גאון, יוסי בנאי, ג’ו עמר, נעמי שמר וניסים סרוסי.

בגיל 17 קניתי את הדיסק “שניים” של שלמה ארצי והאזנתי לו לילה שלם, קוראת את המילים ה”גסות” מאמתת את שחשבתי ששמעתי.

בצבא כתבו על קירות השירותים “היהודים” ואני לא הבנתי למה צריך לציין את זה ועוד בשירותים.

כשכבר הייתי “חילונית” ומישהי עם אוזניות בתחנת האוטובוס: “אנחנו דור מזוין” זזתי הצידה למאחורי התחנה עד שהגיע האוטובוס ועליתי אחרונה.

אני חושבת שבשנת 2008 החלה התפנית.

מי שהיה הבוס שלי באותה התקופה שם בידיי זוג כרטיסים במקומות מכובדים להופעה של דפש מוד.

כולם אמרו שאני מאושרת אז הנחתי שאכן מדובר באושר גדול.

בהופעה לא הכרתי אף שיר. מימיני רקד הבן זוג שלי דאז וגם משמאל היתה אחת מאושרת ממש.

ושעמם לי נורא וכאבו לי הרגליים, אבל לא היה לי נעים להתיישב ובטח שלא ביציע של טובי מגהצי האשראי אז זזתי הצידה ופיניתי מקום לאחת שממש שמחה ועמדתי בצד. עצמתי עיניים ואז זה קרה.

היה כזה שקט כמו זה שהכרתי כשהוציאו את ימי החול מהשקע.

והקשבתי לאנגלית ששרה רק בשבילי, על אף שאז עוד לא ממש הבנתי אותה (מקצועות ליבה הם תושב”ע ותנ”ך ולא אנגלית ומתמטיקה) אבל לא היו אלה המילים שגרמו לי להרגיש שייכת פתאום. אלא המנגינה.

קצב אחד, כלי אחר כלי, צלילים משתנים שמתפענחים בי ומאפשרים לי להרגיש נכונה במקום בו אינני.

כך אלמד להיפתח, לראשונה

למילותיה של מנגינה.

שנים שישאלו אותי לאיזו מוזיקה אני אוהבת להאזין? שנים שאני שומעת: “זה לד זפלין די נו את לא מכירה?” “זה לני קרביץ…”, “זה לאונרד כהן…”. כן. לא. לא מכירה.

מוכנה להכיר, מאזינה להכל.

עוצמת עיניים מאפשרת לצלילים להיות.

לפעמים אלה המילים, לפעמים זו המלודיקה שתופסת אותך בביצים של הזכרונות ולא שואלת אותך אם זה נכון לך עכשיו חיוך או דמעות.

לפעמים זה הסיפור שיש, לפעמים זה כזה שסיפרו לך או שאת סיפרת לעצמך, זה מותר כשאת הסופרת. סופרת צלילים.

ביום שני לא מזמן, בשנה הזו ממש, בסיור בירושלים עוטפת האור והקור, ביקרתי יחד עם עוד 20 נשים במוזיאון המוזיקה.

מבנה יפיפה במרכז העיר שנמצא איך לא על “כיכר המוזיקה”.

בכניסה מקדם את פנינו אלדד לוי, פסנתר אלקטרוני ואייפד ומסכים עתירי טכנולוגיה עם דמות וירטואלית מתוקה להפליא שהובטח שתלווה אותנו כל הסיור. אלה לא בהכרח מוצאים אותי מעונינת ואני תוהה אם אצטרך להכנס למוד של דפש.                                                                                                                                              רוצה לומר, לקיים דיני פרישות לצד, לעצום עיניים ולהאזין למה שיעבור בתעלות השמע.

אבל הוא מסקרן אותי, העיניים שלו בורקות כשהוא מדבר על אלביס וגם כשהוא מספר על האנשים איתם ניגן שאת חלקם אני לא מכירה אבל הם כולם חילוניים שיש להם בשירים גם “מילים גסות” והוא חובש כיפה גדולה ופאות שמספרות שהוא היה משהו אחר לפני שהוא עכשיו ובקולו הוא מזמין את הנכנסים בשערי המבנה אל חדריו. חדרי המוזיאון וחדרי ליבו שלו.

ועוד תכף אדע עד כמה אחד הם.

כל חדר מעוצב בקפידה, מלמד תקופה ומסורת, רצפה מצוירת וארוניות מגולפות, “מארמונו של מלך מרוקו” הוא מספר עליה והוא רחוק שם במרוקו פתאום. אפשר להרגיש את זה.

החלל המרוקאי במוזיאון המוסיקה צילום איתי נדב (1)

הוא ניגש ועומד ליד מסך ענק, מוציא זוג מקלות ממגירה ומקיש עליו. צליל קצר שמסדיר נשימה. פעימה.

סאנטור הוא אומר את שמו של הכלי ושוב מקיש. בידיים מיומנות ובעיניים עצומות שאותתו לי לעצום גם את שלי, הוא מיילד צלילים.

 

דרך הידיים את נשמתי

דרך הידיים את נשמתי

גם כשהוא יושב על כורסא מהודרת, רקומה ומוזהבת הוא כמו שם בארץ רחוקה כשהוא מעביר קשת על הקמנצ’ה

 

IMG_7144 (1)

לקראת סופו של הסיור אנחנו בחדר המוקדש לתיפוף. הוא מסביר יסודות ומקורות בעוד כל אחת מאיתנו מוצאת עצמה אוחזת תוף עשוי פח או עור, מחורר או מתוח והוא מבקש בצלילים כמובן. לעקוב אחרי הקול ולהצטרף.

קצב אחד שלא נלמד מראש וללא חזרות, לא משאיר אף איבר אדיש והגוף זז כרצונו. רגע לפני שאני עוצמת עיניים שוב מתמסרת לרגע אני מסתכלת. שיער אדמוני ובלונדיני, זו שרצה וזו שלא רוצה, זו שעייפה מן היום וזו שיומה רק התחיל, זו מהצפון הרחוק מאוד וזו שאף פעם לא היתה שם. והן כולן פועמות כמו לב אחד.  צליל. מנגינה.

IMG_7211 (1)

IMG_7191 (1)

 

IMG_7206 (1)

 

IMG_7201 (1)

“המטרה היא לנגן. לא להיות מוזיקאי. לנתק את ערלת הלב, להגביר את התחושה כי אנחנו אחד.”

כך הוא אמר ממש בתחילת הסיור. ואני לקראת הסוף הבנתי, הוא לא המנהל או המדריך במוזיאון וזה לא מוזיאון.

הצליל בוקע ממך הקצב, קצב הלב הוא.

הצליל בוקע ממך הקצב, קצב הלב הוא.

זו הזמנה ללמידה ולהרחבת אופקים ממאגר ידע נדיר ובלתי נדלה, אך זו בעיקר הזמנה להקשיב לו. לתדר.

להיות שם בחתונה בפרס או בריקוד של שבט אפריקאי, בארמון במרוקו או בתפילת ערגה לארץ ישראל בכפר בקווקז.

להיות במקומות שהיינו אנחנו ולא ידענו, שלא ידענו שאנחנו רוצים להיות.

להיות ילדה. ביום שישי. שמתעוררת לאותו הלחן של כיוון תחנות במקלט רדיו ישן ולעיתים גם ריח של חציל שרוף.

 

מוזיאון המוסיקה העברי

שעות פתיחה:

א’-ה’ 09:00-17:00

ו’ –   09:00-13:00

לתיאום והזמנת כרטיסים: טל’ 02-5406505

מדרחוב יואל משה סלומון 10, נחלת שבעה ירושלים

 

 

 

 

עוד מהבלוג של אודליה בקרסקי

תצוגה מקדימה

זוכרת ספטמבר

הי מירי, את יותר בקטע של נובמבר, אבל אני זוכרת! בספטמבר באתי אני לעולם, בספטמבר גם הוכתרתי לראשונה כאם, לנסיך הראשון לבית בקרסקי. אחריו בהפרשים לא הגיוניים בעליל נולדו עוד 3 נסיכות / מכשפות ( תלוי ביום ובשעה ). נעם נולד 4...

תגובות

פורסם לפני 10 months
תצוגה מקדימה

אוכל סוציאלי וסביצ'ה נטול דאווין

כל היום בטלפונים... זוכרים את השיר הזה? דני סנדרסון נותן במקצב המזרחי ובמשפט שישמש לעולם כמשפט ניחומים לכל מקבל סירוב אלגנטי- ״מה הדאווין שלך?״ ת׳כלס נראה לי שאין לי. וואלה נטולת דאווין. מתה שיהיה לי קצת. אבל בשביל לעצב...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

מי נתן לך רישיון?

אני בכלל הוצאתי רשיון בגיל 27. שזה 81 שנים בדיוק לפני המועד שחשבתי שיהיה לי רישיון. זה לא שלא ידעתי לנהוג או משהו, פשוט היה לי נורא חשוב לעזור למורה שלי לנהיגה לסיים את הפאטיו והחדר קולנוע שהתחייב עליהם בערך בשיעור השלישי...

תגובות

פורסם לפני 6 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה