הבלוג של bakarsk-eat

bakarsk-eat

מנקה,מכבסת,מקפלת,מבשלת, עובדת,טסה,חוזרת,שלמה,מתפרקת, מתפקדת,משתדלת,מאכילה,אוכלת (גם סרטים),רצה,באה.אמא לארבעה שחושבת מחשבות טובות (אחרת פשוט אשתגע

עדכונים:

פוסטים: 16

עוקבים: 6

החל מינואר 2017

אחרי לילה קצר מאוד, הגיע יום ארוך עוד יותר שעשה לי דווקא! ובסוף עשה לי דווקא טוב. סיפור על ארוחה במסעדה שיש בה כל כך הרבה יותר מאוכל טעים.

17/07/2017

שמונה בבוקר על כביש מהיר, התנועה ערה, אני פחות.

לבוקר הזה קדם לילה קצר מאוד ומקלחת ארוכה מאוד ומייקאפ יקר מאוד שמקבל את פניי הבוקר, וגם את פניי.

כשאכנס במחלפיה של העיר, זה יחמיר.

אתבלבל בדרך לא פחות מארבע פעמים, אגיע לכתובת הלא נכונה ושוב אתבלבל בדרך לנכונה, לא תהיה חניה, תהיה חניה צפופה ומישהו בדיוק חייב לצאת ואחזור 900 קילומטר ברוורס משל הייתי איזה ערס באין כניסה. אחנה, אכנס, אתפתה לעוגת שמרים, אוכל אותה ואוכל עליה סרטים. היום עיון יעסוק במוכנות לשינוי ויהיה מרתק ובעיקר יזכיר לי שהחיים שלי משוואה לא פשוטה, מלאה משתנים ולפחות נעלם אחד ( שגם הוא בעצם משתנה ).

השעה 15:00 והלילה הקצר מסמן לי שאולי כדאי שהוא ואני ניקח איזה חדר במלון או אפילו מיטה בבית ספר שדה או בית חייל.

אני רעבה! אני עונה לעצמי ולו. ומבקשת ממנו שיעביר לי את תיק האיפור, נדרש טאצ’ אפ לפניי העייפים.

היציאה אל הסחונייה בחוץ נעימה ופיוטית בדיוק כמו המילה סחונייה.

בדרך לרכב התבלבלתי רק פעמיים. אחת מהן היתה בירידה תלולה שבסופה התגלו לי דוכנים של פירות וירקות ותבלינים וחנות דגים ואני מתחילה להרגיש שנפקחות לי העיניים. מה שהתחוור כטעות כשסחלה מאחת הסככות מצא מנוחה על המצח שלי. בואך עין שמאל.

בעין המתפקדת אני מצליחה לראות שולחנות וכסאות של פעם ולוח גיר ואני אוהבת ומתחננת לאלוהי הלילות הקצרים שיעיר אותי עם חיוך.

דברים שלא מלמדים בבית ספר

דברים שלא מלמדים בבית ספר

יושבת, מוציאה מחשב

“ויפי?” אני שואלת את הנחמדת עם השפריצר

אין! היא מפטירה וממשיכה אל היעד.

יה בן… אני כמעט מסיימת את הברכה לאלוהי הלילות הקצרים. ואז זו עם השפריצר חוזרת.

“הי, יש לי מחשב בדיוק כזה אבל שלך נראה ממש יפה. וואי איזו יפה החצאית שלך, רוצה לשתות? ”

דיאט קולה? “אין!”

זירו? “אין ”

ואני נזכרת במערכון “את מתכוונת להגיע לענבים מתישהו?” ומחייכת לעצמי את אחד החיוכים הבודדים ביום הזה.

תביאי מה שיש מותק, אני מניחה לה להחליט עליי. לפעמים צריך.

“סודה” היא זורקת תוך כדי הליכה.

וחוזרת.

ומה את רוצה לאכול? אגב, אני אופיר.

ואני ששמעתי יקיר אמרתי לה וואו זה ממש מיוחד “יקיר” אז היא תיקנה אותי ואמרה שזה דווקא יכול היה להתאים כי הן שלוש אחיות עם שמות של “בנים”.

אני רוצה סלט שוק וקבב בורי.

היא מאוכזבת ממני, אני רואה את זה.

“מממ… את לא רוצה קלמרי? הסרדינים ממש מעולים והם מגיעים על סלט ירוק כזה של חרוש ולימונים. כמו זה היא מסמנת לי עם העיניים על מנה שזוג ליד בדיוק אוכלים”

כן זה. זה נראה מעולה וקבב בורי אני נשארת איתו. בא לי להרגיש בית, פשוט, מיטה.

איך אסביר לאופיר שזה הלילה הקצר הזה והבוקר והיום הזה והדמעות שתכף…

והיא משתהה עליי עוד רגע וניגשת להביא את הסרדינים שמוכנים כבר.

מניחה על השולחן צלחת סבתות כזו ולחמניית זיתים ומזלג וסכין של סבתא אחרת.

אני מצלמת בתנאי שטח של שמש קופחת וזוית אור שלא מחמיאה למנה שאם היתה מצטלמת כמו שהיא טעימה, התמונה היתה מכבבת באחד המגזינים הכי נחשבים. קל.

 

אל תשפטו אותה מהר, היא טעימה אש

אל תשפטו אותה מהר, היא טעימה אש

בעיתוי מושלם מגיעה המנה השניה שהזמנתי, קבבורי שמונח על יוגורט עשבים ואני כל כך שמחה שלא ויתרתי עליך.

קבבורי של שמחות

קבבורי של שמחות

כבר כמעט ערב ודוכני השוק מתחילים סוגרים, אני מבקשת מאופיר לספר לי קצת על המקום והיא מצביעה אל המטבח הפתוח שיש בו 3 אנשים עסוקים ומצביעה על ההוא עם ה”שתי מגבות על הכתפיים” זה חיים. הוא אח של אילן.

אילן פתח כאן לפני שנתיים עם 2 שולחנות כאן איפה שאת יושבת. “זה לא היה וזה לא…” היא מצביעה על עוד 4 שולחנות בחוץ וכמה בפנים.

והתפריט משתנה וביום חמישי השוק מתמלא ושמח בערב “כמו מחנה?” אני שואלת.

לא. כמו שוק תלפיות. היא משיבה בגאוות יחידה.

וזה לא היה

וזה לא היה

וזה לא היה

וזה לא היה

את רוצה קפה היא שואלת? אני משתהה רגע, האוזן שלי כרויה בהאזנה לשיחת טלפון שמתנהלת בין מישהו לשושי שלא מרוצה מהקניות שעשה המישהו בשוק.

הוא מבקש ממנה להיות מדויקת במה שהיא מבקשת. ומסכם לי את כל היום הזה במשפט הזה שלו.

קפה. כן. חזק. בכוס זכוכית, בלי סוכר. אני מדייקת את הבקשה.

ומלבי! היא מדייקת את ההמשך מבלי שאבקש.

ומלבי.

ומלבי!  ( חלב שקדים וקרם קוקוס )

ומלבי!
( חלב שקדים וקרם קוקוס )

כשהמלבי מונחת ליד הקפה השוקע שלי, הוא מתיישב.

זה עם השתי מגבות על הכתפיים. מזמין חצ’פורי ומפנה את ספקי הערב לחתימות אצל מי שהגיעו למשמרת שמתחלפת.

הוא יושב ומסתכל עליי רגע, אני רואה את המבט שלו כי זה בדיוק מה שאני עושה מהרגע שהתיישב.

זקן עבות, עיניים טובות, ידיים שאני יודעת שיש בהן כישרון וסיפור שאני רוצה לשמוע, מהמרת שהוא קשור לים איכשהו מתחילה אותו אצלי בראש.

הצילום שלי את המלבי פותח את השיחה.

אני עוברת לשבת בשולחן שלו ומסבירה לו מה הקטע שלי שדי מסתכם ב”אוהבת אוכל” וכותבת.

שואלת אם יש לו אינסטוש ומראה לו את הסטורי, הוא שואל איפה רואים את זה ואני מסבירה ועוברת לפייסבוק, את זה יש לו.

חיים רביבו” הוא מדריך אותי כיצד למצוא אותו ואני מתלבטת אם להגיד את מה שבטח שמע איזה 9000 פעמים בחייו. מחליטה שלא, יש בינינו הנהון מוסכם שזה כאילו נאמר ותודה שסתמת.

מה לך ולאוכל? אני שואלת.

אני אוהב את זה ששאלת ככה ולא ממתי אתה מבשל? או איפה למדת…

תבשל עד מחר, זה לא לעשות אוכל. אני אומרת.

אחי ואני, הוא מתחיל לספר, אכלנו בכל מקום בעולם כמעט, אבא שף. אכלנו מוזר ויקר ומיוחד ומה לא, אבל אני בכלל אהבתי את האוכל של סבתא. תוניס.

גם אני סבתא תוניס, גיל 9 על השיש, מקלפת וחותכת ונחתכת, גם סבתא תוניס “עושה אוכל”.

ושנינו מדברים זכרונות בהתלהבות על 4 וורסיות לסלט גזר חי, מבושל, מאודה, צרוב כשהן לא יודעות אפילו לעצור להסביר מה הן עושות, אבל הן עושות ועושות את זה טוב! ועל הטכניקות שלא הספקתי ללמוד לפני שנפטרה. וגם שלו.

אני מספרת לו על המשמעות של האוכל בשבילי והוא מספר שבישל בתל אביב במקומות שישנם וכאלה שאינם.

ושאחיו אילן “לקח כאן את המקום” וקרא לו לבוא לבשל וכמה מהר הים של חיפה החליף את הים של תל אביב שבקושי ראה כי עבד מסביב לשעון בכדי להחזיק דירה שבקושי ישן בה.

ושבאוכל כאן יש את השוק עם הטריות של אותו היום ואת הרוכלים שמחדשים על ירקות ותבלינים ואני משתפת אותו בחוויה שנזכרתי בה, שבגאורגיה בשוק אני ורוכלת של כוסברה ( שק יוטה קרוע ועליו 12 זרי כוסברה ותו לא ) דיברנו בלי מילים ושפה על זה שבחינת טריות הכוסברה היא כלל לא בעלה אלא בגבעול שבשבירה של קצה ממנו אמורים לצאת נוזלים שמעידים שנקטף לפני רגע.

ומוכר הדגים הגיע, וגם החצ’פורי של חיים.

אני אניח לך לאכול אני אומרת לו.

אני אכתוב, אני חייבת, אני ממשיכה ועוד לא קמה.

זה בכלל לא על אוכל. הוא אומר לי ופותר לי את המשוואה עם המשתנים והנעלמים.

זה בכלל לא על אוכל.

זה בכלל לא על אוכל

זה בכלל לא על אוכל

הערב בא, הלילה הקצר מסמן לי שהגיעה שעתו ללכת.

כבר בלי טיפת מייקאפ ישבנו על החול מול שקיעה בחוף הים של חיפה ואני שאלתי אותו: למה ככה היית היום?

והוא רק אמר: לפעמים אני כזה, וכבר עוד רגע נגמר.

ומה מחר? שאלתי

מחר תהיי מדויקת במה שאת מבקשת. כמו שושי.

תהיי מדויקת

תהיי מדויקת

כמו עם הסרדינים, כמו עם הקבב בורי, כמו עם הקפה, כמו עם המלבי.

כמו “תלפיות” שהתגלתה לי.

כמו התובנה של חיים שזה בכלל לא על אוכל.

מדויק.

מדויקת.

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של bakarsk-eat

תצוגה מקדימה

אוכל סוציאלי וסביצ'ה נטול דאווין

כל היום בטלפונים... זוכרים את השיר הזה? דני סנדרסון נותן במקצב המזרחי ובמשפט שישמש לעולם כמשפט ניחומים לכל מקבל סירוב אלגנטי- ״מה הדאווין שלך?״ ת׳כלס נראה לי שאין לי. וואלה נטולת דאווין. מתה שיהיה לי קצת. אבל בשביל לעצב...

תגובות

פורסם לפני 6 months
תצוגה מקדימה

אז מי תרצי שאהיה? מי מכיר אותך טוב יותר ממני...

"אודליה, הילדים שלך מורעבים. אי אפשר לתת להם כל הזמן מהפירות שאני מביאה, הם הרבה." הרגשתי שהעלבון מטפס עד לעיניים והדמעות חונקות את גרוני משתלבות נפלא עם הרצון לחנוק את גרונה. "אני אמא לארבעה. עובדת במשרה מלאה. מהעבודה...

תגובות

פורסם לפני 5 months
תצוגה מקדימה

חמץ ומצע- כך תשימו על שולחן החג מנות שלא יפסיקו לדבר עליהן ( כמארחים או מתארחים )

הקטע איתנו, עם המין האנושי הוא שאנחנו לא באמת יודעים מה הקטע שלנו רוב הזמן אנחנו חיים ומנסים. מנסים מזה ואת זה. ת'כלס ניסיתם לספור כמה פעמים אנחנו משכנעים או משוכנעים לנסות? "את חייבת לנסות" "ואולי תאהבי את זה?...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה