הבלוג של babybait

babybait

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מאוקטובר 2019

שורדת קיסרי חירום, שורדת עצות מיותרות, סופרת לפי הא”ב

30/10/2019

שמי עדי.

אני אחות, יועצת הנקה ויועצת שינה והבעלים הגאה של המותג “בייבי בית- ייעוץ הנקה, ייעוץ שינה, ליווי אחות”. אני מרצה בקורס על בסיסי לאחיות באיכילוב ובכל מני מכללות והרצאות פרטיות. אני מייעצת לחברות בינ”ל כמו AVENT, AMEDA ועוד. אבל זה רק ההגדרה המקצועית שלי, שחיונית כדי שתבינו איך עברתי את כל מה שעברתי, למרות כל ה”טייטלים” שלי. שתבינו איך הפכתי לשורדת מקצוענית.

לוגו פרטי עדי קורנגולד חיון

הסיפור שלי מתחיל די מזמן, כנראה מיד אחרי שנולדתי.
אני הבת האחרונה מתוך 4 בנות. ההורים שלי נתנו לכל אחת מאתנו שם חיבה של בן כי לא היו בנים. אני הייתי נחום.
כמה חודשים אחרי שנולדתי, אחותי שרון, שהייתה מספר 2 מתוך ה-4 חלתה ב”יואינג סרקומה”. זה סרטן של ילדים שאחוז ההחלמה ממנו הוא שואף ל-0. 8 שנים של מלחמות מהולות בניצחונות קטנים נגמרו במפלה ואחותי נפטרה פחות מחודש לפני שחגגה יום הולדת 16.

אבא שלי כנראה לא עמד בכאב הנפשי ונפטר כ-7 שבועות לאחר מכן מאנוריזמה של האאורטה שזה פיצוץ באבי העורקים. כלומר, כל הדם נשפך מהעורק הראשי פנימה אל הגוף.

אמא שלי, המומה, מפוחדת וכואבת לא נשארה לבד הרבה זמן והכירה בחור גרוש עם 2 ילדים. אנחנו הכרנו אותו כשעבר לגור אצלנו בבית. בטלן חסר כל, שהרביץ, קילל והכניס את אמא שלי לחובות. תודה לאל אחרי 17 שנים יחד, שבהן סכסך הרס ושבר גם הוא שב לבורא (האחיות שלי ואני הגענו ללוויה כדי לוודא שהוא אכן נכנס עמוק לאדמה).

אז כשהכרתי את בעלי, לפני 10 שנים, והרגשנו ממש מהר שזה “זה”, החלטנו להקים משפחה יחד. תוך כמה חודשים מהרגע שהכרנו כבר הייתי בהריון. זה היה קל, התברכנו. התחתנו כשהייתי בחודש שישי, שמחים ומאושרים על הקלות בה התברכנו.
(על החתונה שהיתקיימה ממש לאכפי שרציתי, אספר בהזדמנות אחרת..)

צילום פרטי עדי קורנגולד חיון

כמה ימים לפני החתונה עברתי את המבחן הממשלתי לאחיות, וקצת אחריה בעלי (שיבדל לחיים ארוכים) סיים את התואר המיליון שלו (סתם, התואר השלישי שלו), עבד כחוקר במשטרה והעתיד נראה מבטיח.

ההריון היה קשה, סבלתי מתופעה שנקראת “סימפזיוליזיס” שזה גמישות יתר של האגן בהריון. המשמעות, כל תנועה קטנה מובילה לחיכוך האגן ולכאבים עזים. לא יכולתי לשבת. רק לשכב או לעמוד.
עבדתי אז בדיאליזה, כמו אישה מברזל עד סוף ההיריון שרדתי שם. כל התכופפות למטופלים הייתה חוויה נוראית. אפילו להגיע למרפאת הדיאליזה דרש ממני להשכיב את משענת המושב ונהגתי בישיבה-שכיבה על הצד. עד היום אין לי מושג באמת איך הצלחתי ומודה לאלוהים שלא עצרו אותי באשמת נהיגה מוזרה.

בתאריך 24.1.10 הגיע ה-יום. הלידה התחילה בירידת מים בבית. חשבתי לעצמי ששיחקתי אותה. הרי רק 15% מהלידות מתחילות בירידת מים וזה מזרז תהליכים בד”כ.

כשעשיתי את שעות המחלקה שלי במחלקת יולדות בזמן הלימודים, היה לי מזל שכזה, שכל יולדת שנכנסתי לחדר שלה ילדה תוך גג חצי שעה. זה הגיע למצב שכשהייתי במשמרת והייתה יולדת תקועה, קראו לי לתוך החדר שאולי אני אביא מזל זירוז. אז בלידה שלי שהחלה, עשיתי חישוב שבכל זאת לידה ראשונה, ייקח זמן. אז התאפרתי בבית, הלבשתי סבבה, עשיתי קצת ריקודי בטן מול המראה, ונתתי לבעלי לצלם אותי חושנית כמו סופגנייה בשיא חנוכה. אחרי שעתיים, שכבר לא הצלחתי להתאפק, נסענו להדסה עין כרם.
הדרך הייתה קסומה ומלאה באילנות פורחות שרציתי לראות בשבת שלפני הלידה ולא הספקנו לצאת לטייל. זה הזיכרון כמעט הכי מתוק שיש לי בראש מאותו היום.
בחזיונות שלי, הודות לשעות הרבות בחדרי לידה בלימודים, מרגע שאני בחדר לידה, אני חצי שעה גג יולדת. אז זהו שלא!
20 שעות של צירים ומתוכם 3 שעות לידה פעילה לא הצליחו להוביל את הבחור החוצה. הוא נתקע בתעלת הלידה. אני, שפוכה אחרי 20 ומשהו שעות עיירות, עקומה מאפידורל ובעיות חריפות באגן מההיריון, וסובלת מחוסר ידע משווע לגבי הזכויות שלי בלידה מנסה להתמודד מול צוות שמכריח אותי להיכנס לקיסרי חירום.
הייתה לי רק ירידת דופק אחת, לא חמורה. לא הציעו לי וואקום. לא הציעו לי שינויי תנוחה. צעקו עלי שאם אני לא אכנס לקיסרי עכשיו, אני “הורגת את העובר שלי” – ציטוט מדויק של הרופא שבשלב זה כבר ממש לא סמכתי עליו, שלא להגיד פחדתי ממנו. צורחת ובוכה מובלת בלית ברירה לחדר ניתוח. הרופא צועק עלי שאם אני ממשיכה לבכות אי אפשר לנתח אותי. נכנסת להלם ושותקת. מחכה לשמוע שהילד חי. הוא חי. אני שוקעת. שומעת רק את בעלי מאושר, אומר שהמפרצים במצח זה ממנו. רואה את המנתח מפטפט על מה שהוא עושה לרחם שלי. שוקעת לתוך עולמי ומתעוררת בהתאוששות. כואבת והרוסה כמו איילה פצועה.

לוגו פרטי עדי קורנגולד חיון

הנקתי מיד כשהגעתי למחלקה, כמו לוויתן שנסחף לחוף, שוכבת על הגב ומביאה את בני בכורי מהכתף אל השד, כל תנוחה אחרת בלי אפשרית כי כל נגיעה קטנה באזור החזה ומטה הרגישה כמו תאונת רכבת.
לא הייתי אז יועצת הנקה. הנקתי גרוע. באיזשהו שלב אחרי שבוע – שבועיים אני זוכרת שאמרתי לבעלי שמרוב כאבים אני שוקלת להעיף את הילד מהחלון (לא העפתי. הוא היה נחמד בסך הכל וגם כבר חיבבתי אותו).

קראנו לבחור יואב אריה. אריה ע”ש חמי (סיפור ארוך בפני עצמו שיגיע בבלוגים הבאים. אני רק  אציין שאצלהם נהוג לקרא לתינוק ע”ש האבא של האבא בעודו בחיים ולא ממש משנה מה האמא היולדת חושבת בנושא.) ו”יואב” קראנו בעקבות טור מקסים שכתב באותו סופ”ש יאיר לפיד על בנו יואב, שיוצא לטיול אחרי צבא ועל כמה שהוא אוהב אותו. בעלי ראה והחליט “יואב”. זרמתי בשמחה.

הימים עברו, יואב שלי גדל והיה תינוק רגוע ומהמם. חייכן ולא בכיין. יפה תואר ומזג. אני לאט לאט החלמתי. הצלקת החיצונית נסגרה. הפנימית עד היום חשופה. כנראה שרק מי שעברה ניתוח קיסרי מבינה את תחושת הפספוס. ההבנה שהתינוק לא יצא כמו בטבע. כמו שצדי אומר “זה ליד” או כמו הביטוי הידוע “יוצא דופן” שזה יוצא מדופן הבטן ולא כדרך הטבע.

צילום פרטי: עדי קורנגולד חיון

כשיואב היה בן 10 חודשים בערך, התחלתי לעבוד כמנהלת סניף של תחנה לבריאות המשפחה, טיפת חלב. הרגשתי שהפעם אני כבר יודעת הרבה ועכשיו תורי לעבור חוויה מתקנת ללידה, להנקה ובכלל, כבר סיפרתי לכם שרצינו משפחה גדולה, אז אחרי שנה בדיוק. באותו תאריך שנקלטתי עם יואב, שנה אחרי, כבמטה קסם נקלטתי שוב.

בהריון הזה הרגשתי טוב. טוב מדי. די מהר הבנתי שאם בהריון הקודם הרגשתי רע ויצא ממני ילד מושלם אז אם אני מרגישה טוב, ההיריון לא מושלם. לצערי צדקתי.
עברתי בשבוע 10 הפלה שהתחילה בכדורי ציטוטק מזוויעים. שזה סוג של כימותרפיה למעשה. הגבתי אליהם בשעות של צירים, חום גבוה והזיות. כשההשפעה חלפה קרה “כלום”. העובר נשאר יציב ברחם, לא הולך לשום מקום.  קבעו לי גרידה לשבוע לאחר מכן. הפעם ידעתי שיש לי זכויות, אז השתוללתי והקדימו לי את הגרידה ליום שלמרת.

וזהו.

באבל, עצובה, כואבת ופצועה. ממררת על העובר שלי שמת בתאריך 27.6.11 מנסה להשתקם.

ואין עוד הריון. לא מצליחים. עוד פעם ועוד פעם.

ואז נפתח פרק חדש בחיינו שנקרא לו “אוסף העצות לחיים טובים יותר”. כל דודה, שכנה, מכר, קולגה וכו’ ושות’ נתנו לנו עצות:
תיסעו לחו”ל, שם זה יצליח.
אחרי החגים, כולן נרגעות.
תאכלי ריבת אתרוגים.
תאכל סוכריות ג’ינג’ר.
לכו לקברי צדיקים.
תשכבו בעמידה. בישיבה. אחרי מקלחת. לפני. ביום שישי או שבת וגם כל יום לסירוגין.

במשך 6 שנים אחרי סוכות הרתחתי אתרוגים 10 פעמים כדי להוציא את המרירות לפני שהכנתי מהם ריבה. קניתי 7 טון בקירוב של ג’ינג’ר מסוכר. טסנו פעמיים לארה”ב, לרודוס, לאיטליה (לפחות ראינו עולם), השתטחנו, שכבנו, עמדנו בכינו וצחקנו.
לקח לנו זמן להבין שהעצות לא עובדות. לא כל כך מהר מוותרים על אמונה (תפלה..)

לוגו פרטי עדי קורנגולד חיון

בתוך ה-6 שנים הארוכות האלה. עשינו עוד משהו. עוד הרבה משהו. עשינו מלא טיפולי פוריות.

אני זוכרת שיואב היה בן שנתיים והיה מאושפז בילדים בשיבא עקב פרכוס חום . באותו ערב היה לי תור לרופא פוריות הראשון שלי. לא רציתי ללכת. בעלי שהיה לחוץ על ילדים יותר ממני שכנע אותי ללכת והוא יישאר עם יואב. הוא אמר לי (והוא צדק): “אם לא תלכי עכשיו, את לא תסלחי לעצמך שלא ניסית”.
אז הלכתי.

6 שנים שבהן החלפתי רופאים, בתי חולים, עליתי 20 קילו, תקעתי לעצמי אינסוף הורמונים, זריקות, כדורים, התחרפנתי, כאבתי, קיוויתי, התאכזבתי, בכיתי, בכיתי, בכיתי ובכיתי.

אני רוצה לספר לכם על כל הרופאים ש”טיפלו” בי. הכנתי רשימה מסודרת ומתוייגת לפי הא”ב. בבלוג הבא הסוד ייחשף.

עוד מהבלוג של babybait

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 month
תצוגה מקדימה

מניו יורק לבייבי בית

אחרי הצבא, כמו כל חיילת משוחררת לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. רציתי רק להיות "ילדה גדולה". חיפשתי עבודה מחוץ לבית. הגעתי לעבוד כבודקת בטחונית "סלקטורית" בגשר אלנבי. היו חיי חברה, קידומים וממש נהנתי. התאהבתי בחיי...

תגובות

פורסם לפני 4 ימים

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה