הבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

איילת נחמיאס-ורבין

איילת נחמיאס-ורבין היא יו"ר תבליט פלסטיק; דירקטורית ויועצת בתחום הממשל התאגידי; עוסקת בפעילות ציבורית והתנדבותית.

עדכונים:

פוסטים: 21

החל מפברואר 2010

אני יושבת בחצר הבית שלנו, מתבוננת בבעלי ובבני שתולים בחדווה את שרשראות הדגלים, וחושבת מה לכתוב למדינה במלאת לה 62 שנים. ברקע, ”חטופים”. אני חושבת על גלעד שליט ועל ההורים שלו. בעיקר על זה שהוא עוד לא כאן, גם ביום העצמאות הזה, כפי שהיה בליל הסדר האחרון, וכפי שכנראה, אבוי לנו, הוא לא יהיה גם בחג השבועות.

שישים ושתיים שנים אנחנו כאן, וזה רק אם לא סופרים את כל שנות החלוציות שקודם לכן, את כל עבודות היזע שנעשו כאן באהבה כה גדולה, כדי שאנחנו נוכל דורות ספורים לאחר מכן לבחון את העמידות של כל מה שנבנה כאן.

נולדתי ב-1970. זיכרון הילדות הראשון שלי הוא האזעקה של מלחמת יום הכיפורים. את עצמי נמנעת מלרוץ לזרועות אבא שלי שחוזר לא מגולח אחרי ארבעה חודשים ברמת הגולן, אני כבר זוכרת רק מסיפורים. ילדה בת שלוש אינה יכולה לחוש את האימה ששטפה את הארץ. רק מעת לעת את הדאגה.

דילוג. כיתה א’. בית הספר אהבת ציון. אחת מבנות הכיתה היתה במטוס שנחטף לאנטבה. לאחר השחרור, הסיפור שלה הוא זה שאנחנו מבקשים לשמוע שוב ושוב. אומץ וגבורה. נחישות ומנהיגות.

דילוג. 1978. כיתה ג’, ואני יושבת עם אמי הדומעת ליד הטלוויזיה, ופניה מסתכלות כלא מאמינות בנשיא אנוואר סאדאת שיורד מכבש המטוס, ולמחרת נואם בכנסת. על פני אמי נהרה של תקווה. שלוש שנים אחר כך אמצא עצמי בוכה כשאני שומעת שהנשיא סאדאת נרצח בידי מתנקש – האם התקווה נרצחה איתו?

דילוג. יוני 1982. סיום בית הספר היסודי, סיבה להתרגשות בדרך כלל, אבל לא אצלנו. ביוני פרצה מלחמת שלום הגליל אז, והיום מלחמת לבנון הראשונה. אבא שלי מגויס מיד, ואמא שלי שוכבת במיטה אחוזת דאגה. לא ידענו בכלל שהוא בלבנון עד ששלח לנו גלויה ובה כתב ”שבת אחה”צ. אני מתבונן לעבר הרי השוף…”; גם בגיל 12 הבנתי מה זה אומר.

דילוג. ב-1987 מתחילה האינתיפאדה הראשונה בשטחים. זאת שבעצם יכולנו לדעת כל הזמן שהיא מעבר לפינה. זאת שגרמה לנו להבין שצדק מי שאמר מיד אחרי מלחמת ששת הימים שצריך להגיע להבנה כיצד חדלים להחזיק בגדה המערבית.

דילוג. בשנים הללו אני כבר זוכרת הרבה פוליטיקה – ממשלות אחדות, רוטציה, התרגיל המסריח. 1991 מלחמת המפרץ – גם היא הראשונה. אימת הטילים, והתובנה הקשה שהמלחמות הבאות אינן יבשתיות, ושדי בטילים כדי להוציא מדינה שלמה משיווי משקל – וזה עוד הרבה לפני הקסאמים בשדרות ומלחמת לבנון השנייה.

דילוג. בשנים 1991 ועד אמצע 1995 זכיתי לעבוד בקרבתו של יצחק רבין. זכיתי להרגיש מהי מנהיגות ומה תפקידה החשוב ביותר – ייצור תקווה. זהו המוצר החמקמק ביותר שקיים מנקודת מבטה של המנהיגות, ועם זאת היחיד שיכול להניע מהלכים שיש בהם סיכון אבל גם סיכוי. למדתי שבלי התקווה, נוביל עצמנו לאסון.

4 בנובמבר 1995. אחרי התרגשות אדירה מהאווירה בככר מלכי ישראל – שכבר לא תיקרא כך אחרי אותו לילה – מצאתי עצמי בבית הוריי בוכה ללא הפסקה. בבוקר הלכתי לביתם של יצחק ולאה רבין, בית שהייתי בו בעבר והיה מלא אור. אני זוכרת את עצמי בוכה בזרועותיה של לאה. עוד נבכה הרבה. באותו הלילה התעצבה דמותו של דור שלם, אני רק לא בטוחה מהי דמותו. בתחילה חשבנו שיהיה דור של שלום, אחר כך קיווינו שיהיה זה לפחות דור שיצליח להימנע ממלחמה – פנימית וחיצונית. זה לא עובד בינתיים. הכל על ”PAUSE”. מדינה ב”HOLD”. אנחנו לא מדינה שיכולה להרשות לעצמה להיות במצב הזה. לחכות למשהו שיקרה, שיניע את הגלגלים, לקוות שביבי החדש אינו ביבי הישן, להאמין ששום ממשלה אינה ששה אלי קרב, גם אם היא עושה הכל כדי לוודא את מוכנות הצבא.

ב-2006 הפכנו להורים ליונתן. כשעברי לימד אותו גלגול צניחה בגיל שנתיים, הבנתי שלעולם לא ניפרד מהאתוס הצבאי המשפחתי שלנו. אבל אני ממשיכה להאמין שמחובתנו לייצר עבור הדור שלו מציאות אחרת.

שמעתי השבוע את התייחסותו של המלך עבדאללה לאפשרות הממשית של מלחמה בחודש יולי. יצאתי בריצה החוצה לבעלי, קצין בכיר במילואים, שאמר שלמלך תמיד עדיף להשמיע איום כדי להרגיע את האווירה ולהניע את הצדדים להידברות. אני יודעת שיש אפשרות שהוא צודק, אבל מה אם הוא טועה? אני שואלת את עצמי אם אני מרגישה בידיים טובות במלאת לנו 62 שנות. אני חושבת שמגיע לנו יותר. כבר היה לנו יותר.

עוד מהבלוג של איילת נחמיאס-ורבין

תצוגה מקדימה

זה מה שאני רוצה, להיות חברת כנסת

אני לא בטוחה שתוכלו להבין את ההחלטה שלי להתמודד בפריימריז. שוב. להתמודד. המילה הזאת, "להתמודד", שמתייחסת לאופן שבו אנחנו חווים ארועים מכוננים בחיים. 23 שנים אני בפוליטיקה והחלטתי להתמודד לראשונה רק לפני שנתיים. קמתי בוקר...

יש גבול?

יש גבול. באמת יש גבול - ואינני מתכוונת לתנועה שיש להניח שנופלת לגדר התנועות ה"מסכנות את קיומה של ישראל". בסוף השבוע האחרון הייתי תחת הרושם שכולם כתבו את כל מה שצריך. זעקו...

תגובות

פורסם לפני 9 years

לדאוג לעצמנו

בתחילת השבוע עמדתי בשעת בוקר בבורסה והקשבתי לאסתר לבנון, מנכ"לית הבורסה (ואישה מיוחדת), מדברת על המוטיבציה שלה להירתם ולתרום להעלאת המודעות...

תגובות

פורסם לפני 9 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה