Saloona

אחת האמירות השפויות יותר ששמעתי שלשום במהלך השידורים מבית המשפט בפרשת קצב הייתה דווקא האמירה של הנשיא שמעון פרס, שבצנעה יחסית ובלי מסיבות עיתונאים גדולות הבהיר לכתבי הערוצים השונים שפסלו של משה קצב לא יוסר מגן הפסלים בבית הנשיא בירושלים, כיוון שאין בכוונתו לנסות ולשכתב את ההיסטוריה. ההיסטוריה הישראלית אכן תצטרך להתמודד עם היותו של

בשישי האחרון נתקלתי במאמר של נדב איל, עיתונאי המשמש גם כעורך חדשות החוץ של ערוץ 10 ופרשן באולפן. איל כתב במוסף הפוליטי של סוף השבוע ב"מעריב" טור אמיץ על ה’טייקונים’ וה’מובראקים’ של מדינת ישראל, על האנשים שבשבילם אתם, אנחנו, עובדים רוב חיינו. אלא שהטור המצויין התפרסם בעיתון של טייקונים, וכמוהו גם טורו של בן כספית

"אם הדבקות בכישלון לאחר שהתברר כי מדובר בכישלון היא מעשה לא רציונלי, הרי שדחיית ההגיון היא המאפיין הראשי של האיוולת" (ברברה טוכמן, מתוך "מצעד האיוולת" (1986, ספריית ‘מעריב’) שחר של יום חדש מאי 1999. הבוקר שאחרי מערכת הבחירות היה בוקר של אופוריה עבור השמאל, ובעיתון ‘הארץ’ חגגו את נצחונו של אהוד ברק במערכת הבחירות; "ברק

בואו נעשה מתמטיקה פשוטה: 42 הרוגים בהתלקחות האוטובוס, 33 פצועים בבית חולים, כ- 20,000 איש מפונים מבתיהם, עשרות בתים שרופים בכ- 12 ישובים שנפגעו מהאש, 50,000 דונם של חורש טבעי שנשרף, מאות חיות שנקלעו אל האש, נשרפו והושמדו ומאות מיליוני שקלים על החכרת מטוס ה’סופר-טאנקר’ האמריקאי, ועוד מיליארדי שקלים על שיקום, על פיצויים, על תשלומי

בעמק יפה בין כרמים ושדות ומסגדים ושווקים וחומוסיות מופלאות והיסטוריה יהודית-מוסלמית משותפת שנמשכת אלפי שנים ודו-קיום עדין ממילא – עומדת שכונת עג’מי. שכונה יפואית עם תו תקן של "שכונה קשה" ועם נוכחות תמידית בעמודי החדשות של מקומוני תל אביב-יפו, ובדרך כלל לא בהקשר חיובי. בשנה האחרונה, בלי ששמתם לב לזה, הקרקע של שכונת עג’מי הפכה

לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי, שלא באשמתי, מתרגלת אסקפיזם עיקש במיוחד ובשידור חי; בשעה שאני התיישבתי לחגוג שמחה פרטית במסעדת פירות-ים על חוף ימה של תל אביב – התרחשו במרחק לא בלתי-סביר מהמקום בו ישבתי אירועי ‘המשט התורכי’ הידועים לשמצה. אותו הים, אותו קו חוף, אותה מדינה, ובכל זאת. החיים במדינת ישראל דומים לחיים

אלי ישי הוא כבר לא זמזום מטריד. מדיניות הגזענות והשנאה שהביא לשולחן הממשלה סוף סוף יוצאת לפועל

רוני ריבר מצלמת את עצמה בעירום. ויש לה מה להגיד גם על חוק הפוטושופ החדש

אחרי שבפוסט הקודם קראתי לכם להצטרף לצעדה למען גלעד שליט, לקחתי גם אני חלק במסע הזה. ביום שני השבוע, ב-7:30 בבוקר התייצבתי בצומת גלילות, יחד עם אלפי אנשים נוספים שהגיעו לשם בשעת בוקר מוקדמת זו, במצב רוח מרומם ובתחושה שזו הזדמנות בלתי-חוזרת לצאת מאחורי הטוקבקים, שיחות עמדת-הקפה, הציוצים בטוויטר והסטטוסים בפייסבוק, ולהביע את דעתנו ורצוננו

מה אמורה ילדה ממוצא ספרדי להבין מהצביעות ומהגזענות של חסידות סלונים? וגם: תזכורת למסע למען גלעד שליט

לכבוד שבוע הספר הוציאה ריטה ספר ילדים חדש, עם סיפור שרץ במשפחתה מזה דורות. אז למה זה מריח כמו שיעור ביחסי ציבור?

הקמפיינים הממשלתיים של הזמן האחרון הם כל מה שרע בישראליות: כוחניות, תרבות ה"סמוך" וגסות רוח. הכל מלבד גאווה לאומית

לכל אחד יש פסקול מוזיקלי שמלווה את הילדות שלו. האיורים של שמואל כץ, שהשבוע ימלאו 30 למותו, מזכירים לי ילדות נשכחת

פרשת הולילנד מכוערת כמו פרויקט המגורים שעל שמו היא קרויה. והמעורבים בה? הם עוד ישלמו על גרגרנותם. לכאורה

ברשותכם, אני רוצה לפתוח עם הטוקבק הראשון שבו נתקלתי בתגובה לידיעה על עזיבתה של שירה מרגלית את זכיינית ערוץ 2, רשת. הטעויות והניסוח האומלל הן במקור: "וואלה אבא הסדר לך משהו יותר טוב את לא תעוזבי סתם. כשיש קושרים הכל טוב". הטוקבק הזה, מהיר, עילג, מאשים, מזלזל ומניח-שהוא-יודע-הכל, מגלם בתוכו את כל הסיפור של שירה מרגלית, של רשת, ושלנו, כחברה, כצופים וכצרכני

לפני כמה ימים נתקלתי במודעה במוסף ‘גלריה’ של עיתון "הארץ". המודעה הזמינה את הקוראים להצטרף לקבוצת איכות שמארגנת פעילויות תרבותיות, כך נוסח שם; "החברה הישראלית סובלת בשנים האחרונות מרדידות…. אולי בגלל הגיל (50)…. גדלנו בתקופה בה איכות ותרבות נחשבו עדיין לערכים חשובים…" כך המשיך ההסבר. לא קשה לנחש את החתך הסוציולוגי של מי שעומדים מאחורי