הבלוג של בת 41 וערה

התעוררות גיל ה-40

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מינואר 2012

...בוקר יום ראשון. יוצאת אל האוטו. מתבוננת בשני כסאות הילדים במושב מאחור. אני אמא. מתי זה קרה? מרגישה עדיין כל כך ילדה. אבל אני אמא. ולפתע זה היכה בי. אני אמא. בת. דודה. חברה. (מהסוג שעוזבות הכל ב- 0100 בשביל לעזור לאחר/ת. בשביל להיות שם). ואיפה אני? לאן אני נעלמתי?

מנערת ראשי. רק 07:30. עוד לא שתיתי קפה. עוד לא עישנתי סיגריה. נכנסת לאוטו, פותחת את כל החלונות. עושה את דרכי לקפה של הבוקר. עם הפרלמנט של הבוקר. ברדיו מתנגן לו שיר:

I want to run”

I want to hide

I want to tear down the walls

that hold me inside

I want to reach out

and touch the flames

where the streets have no name…”

(U2 – where the streets have no name)

אני מגבירה למקסימום. שרה. הרוח מלטפת. לא עוצרת בקפה. ממשיכה לים. עומדת בפקקים. המוסיקה בפול ווליום  ואני מרגישה שמשהו בי נפתח. הכל נראה חי. השמיים מעולם לא היו כה כחולים. העצים מעולם לא היו כה ירוקים.

09:00 בבוקר אני בחוף. נושמת את אוויר הים המלוח. הכל כך כחול. מרגישה חיה מתמיד. מלצרית נעמדת לידי במבט מנומנם. “מוקדם מדי לבירה?” שאלתי בחשש. היא פותחת עיניים ומחזירה לי מבט שובב “את לא תהיי היחידה”.

מר גינס ואני. בוקר. ים. שמש מלטפת מעל. חול מלטף כפות רגליי. אני חיה. חיוך עולה על שפתי. דמעות בעיניי. יפה שם בחוץ. כיף שם בחוץ. ובפנים עצוב.

11 שנים נשואה לו. הוא חבר. אבא טוב. אבל זהו. אנחנו לא זוג. אנחנו חולקים את אותו הבית. אותה המיטה. אבל אם אתאמץ ואיזכר מתי היה הסקס האחרון (חודשים) אין מצב שאזכור מתי היתה הפעם שלפניה. הוא איש טוב לב. באמת מדהים. אך האינטימיות הלכה. לפני שנים. הבחור בו בחרתי לבן זוג – דיכאוני. מאלו שרואים הכל שחור. המדינה חרא. אנשים חרא. הבנק חרא. העבודה חרא. ובסופי שבוע אם היה ניתן היה יושב בבית, מגיף תריסים. סוגר חלונות. מכבה את האור. כך עשה בכל הזדמנות שיכל. כשלא הייתי ליד.

זה לא היה לי חדש. היו לנו שיחות בנושא. בתחילה – פעם בשנה. אח”כ – פעם בחצי שנה. ועכשיו פעם בחודשיים שלושה. פלא שלא היה סקס? מי רוצה להיכנס למיטה עם אדם שמסתובב כל יום כל היום עם פרצוף אבל.

לוגמת עוד שלוק ממר גינס. מדליקה סיגריה. “כך אני רוצה לחיות עוד 30 שנה?” שאלתי את הים. “אין מצב”. עניתי. אני, שפוקחת עיניי בבוקר, רואה שני ילדים מדהימים מחייכים, פותחת תריסים לשמיים כחולים ושמש מלטפת. שמה מוזיקה, רוקדת עם הקטנים ריקוד של בוקר ומרגישה אושר גדול. מביטה לאחור, רואה אותו מביט בנו במבט מיוסר, מדוכא. זורק חצי חיוך עצוב. לוקח עיתון ונכנס לשירותים. כך כמעט כל בוקר. הוא פסימי. אני אופטימית. הוא שקט ועייף. אני מלאת אנרגיות. אנחנו לא משלימים האחד את השני. אנחנו כמו מים ואש.

לוגמת עוד שלוק ממר גינס. מכבה את הסיגריה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג. עייפתי מלרצות את הסובבים. רוצה שיהיה גם לי טוב. לשים עצמי לפני האחרים פעם אחת. אם יהיה לי טוב – יהיה גם לסובבים אותי טוב לא?

עייפתי גם מלהיות הסוס שגורר את העגלה. מלהיות הרוח החיה. מלהתאמץ ולסחוב. רוצה שירימו אותי לפעמים. שיגררו אותי. 11 שנים לא איפשרתי לעצמי להתמוטט כליל, להתרסק, כי ידעתי שלא יהיה מי שיתפוס וירים. 11 שנים שעושה הכל לבד. מהחלטות קטנות של מה עושים בסופ”ש ועד הגדולות יותר – בית, בי”ס מתאים לילדים. לוגיסטיקות אחה”צ, הסעות חוגים וחברים מקצהו האחד של העיר לאחר. ימים שמסתיימים בשיחות ועידה בשעות הקטנות של הלילה. הוא עבד עד מאוחר כל יום. לא חזר לפני 22:30 הביתה. מכירים את הימים האלה שב-19:00 לקלח שני ילדים, להכין חביתה עם סלט נראה כמו משימה בלתי אפשרית? (הנה רעיון לסטרט-אפ: מוקד חירום להורה ממוטט. חייג *123 ותוך 10 דק’ תתיצב בביתך סטודנטית מתוקה שתקלח את ילדיך, תכין ארוחת ערב ותשכיב אותם במיטות בזמן שאת/ה שרוע על הספה עם מבט מזוגג בעיניים) בקיצור – הכל עלי. ללא עזרה. לבד. ללא תלונות. אבל מרגישה כל כך לבד. ועייפה. מרגישה כל כך עייפה.

לוגמת עוד שלוק מהגינס. מדליקה עוד סיגריה. מרימה מבט אל הים הכחול הגדול.

צועדת אל קו המים. המים קרירים ונעימים. השמש מלטפת. מביטה אל האופק.

“הכל אפשרי” אומרת. “רק צריך לנסות. רק צריך לעשות”.

עוד שלוק. עוד שאיפה. צועדת צעד אחד נוסף אל הים – צעד ראשון לחיים אחרים. חדשים.

התעוררתי.

עוד מהבלוג של בת 41 וערה

תצוגה מקדימה

פרידה מאהבה בגיל 41

טוב, אז לאחר שנפרדתי מבן זוגי מזה כ-13 שנים (טרמינולוגיה משפטית - התגרשנו. מבטיחה לכתוב גם על זה בעתיד). התאהבתי. ילדה בת 41 מאוהבת כמו ילדה בת 16. זוכרים? עם הפרפרים בבטן? עם המחשבות על האחר/ת 24 שעות ביממה? מדהים כמה אין הבדל...

תגובות

פורסם לפני 8 years

פרק ב’ יהיה נפלא

אל תאמר חודש אחרי שלפני כשבועיים הכירו לך מישהי אחרת ואתה בזוגיות חדשה. זו לא "זוגיות". הכרת מישהי, שאני בטוחה שהיא מקסימה ומתוקה, ואתה יוצא איתה. כי זו לא זוגיות. זוגיות זה משהו שנבנה. שיש בו רגשות, עומק, אינטימיות. גם אני...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה