הבלוג של   אביגייל פולק כהן

פיסות מהחיים

אשה של, אמא של. קוראת,כותבת,אופה ומבשלת. ועכשיו גם משתפת אתכן/ם בפיסות מהחיים שלי

עדכונים:

פוסטים: 310

החל מפברואר 2012

כבר משחר ילדותה היא למדה לעטות על פניה מסכה. ראתה איך מתנהל העולם והאנשים שבו ואט אט בנתה לעצמה את המסכה. מסכה של חיוך,של “פוקר פייס”.

18/12/2012

כבר משחר ילדותה היא למדה לעטות על פניה מסכה. ראתה איך מתנהל העולם והאנשים שבו ואט אט בנתה לעצמה את המסכה. מסכה של חיוך,של “פוקר פייס”.

וככה כולם חשבו,שהיא תמיד מאושרת בחלקה ויש לה עור של פיל.

כשנפגעה,כשכל מילה היתה כמו סכין שננעצת היא רק חייכה. או שלא. אבל לא הגיבה.

כשבכתה אמרו לה “מה קרה,מה את בוכה מכל דבר”. כשהתעצבה או התרגזה אמרו לה “מה יש,מה קרה מה את עצבנית ככה זה בחיים”.

אז היא שתקה ושתקה.

את צערה וכאבה למדה להדחיק עד שהגיע הלילה. שם,בחסות החשיכה נתנה דרור לדמעותיה.

ככה היא בגרה וגדלה,ראתה כמה טוב יש וכמה רע. לא האמינה ולא סמכה. רק המסכה היתה שם להפריד בינה לבין כולם.

והיא אהבה לצחוק באמת ולשמוח. את הצחוק האמיתי,את הדברים הטובים סיפרה לכולם בלי מסכה.את הדברים האחרים השאירה לעצמה.שתקה.לא רצתה להדאיג,להכביד. לא רצתה שיגידו לה “מה כבר קרה”.

עם כל מה שקרה בחייה התמודדה לבדה. את השמחות שיתפה את הבעיות שתקה. על ההוא שרק נגע כשהיתה ילדה,עליו לא סיפרה. התמודדה בעצמה ורק שנים רבות אחרי סיפרה למי שהיתה הכי קרובה לה וסיפרה חלק קטן, לזה שאיתה ושתאהב כל חייה.

על הקטן קטן שרצתה ונאלצה לוותר לא סיפרה אלא הלכה לבד ופחדה שלא תתעורר.

המסכה היתה כבר גדולה יותר כשגדלה ובגרה. ראתה הרבה טוב והמון רע מבעד למסכה.

ושתקה וחייכה.

יש לה עור של פיל אמרו כולם,דברו חופשי לא פוגע בה כלום כך חשבו בלי לדעת, שאף שעורו של הפיל עבה וגס אפילו זבוב קטן על עורו יכול להטרידו.

כשראתה שהיא מאבדת את היקרה לה מכל התמוטטה ואז שמעה מהצד,”מה יש לך מה את מתפרקת”. אז היא שתקה וחיכתה להיות לבדה עם הכרית או סתם לצאת לזרוק את האשפה כדי לתת דרור לדמעה קטנה אחת שנוגבה במהירות.

רבים אמרו לה,שתפי,ספרי אל תשמרי. אז היא סיפרה ושיתפה אבל עמוק בתוכה ידעה. הם מעדיפים את המסכה.את ה”פוקר פייס” שלה והיא לא טעתה,היא היתה בשבילם כמו מובן מאליו. לא נפגעת,לא כועסת. רק שותקת ומשתדלת תמיד לחייך.

היום,אחרי שארבעה עשורים כבר מאחוריה והיא חזקה יותר ומחושלת יותר כבר לא איכפת לה מה יגידו. את דור העתיד היא מלמדת לא לעטות מסכה. לא לשתוק,לא להפנים. להוציא הכל. את הטוב ואת הרע. לשתף,לדבר לבכות ולצעוק. זה מותר,זה אנושי אני אומרת להם.

המסכה עדיין כאן. אני עוטה אותה מפעם לפעם.גם ה”פוקר פייס” . עור של פיל מעולם לא היה לי ואני אוהבת,שמחה ומחייכת חיוך גדול. אף על פי ולמרות הכל וכולם.

עוד מהבלוג של   אביגייל פולק כהן

תצוגה מקדימה

עוגת קרמבו – געגוע לסתיו

כבר בתחילת ספטמבר אני מחכה לשני הדברים המבשרים את בוא הסתיו. נחליאלי וקרמבו. כשאני רואה את הציפור הקטנה והמקסימה הזו מקפצת אנה ואנה אני מתמלאת אושר וחיוך אינסופי. הקייץ נגמר סופסוף אפשר להתחיל לנשום ומייד מחפשת  את...

תצוגה מקדימה

לחמניות מתוקות

"סבתא מה תביאי לי כשתבואי ?" הייתי שואלת את סבתי כשהייתי קטנה "א זיסע בולקע פאר א זיסע מיידלע"  (לחמניה מתוקה לילדה מתוקה) היא היתה עונה ביידיש ואני הייתי צוחקת באושר מהשפה הנהדרת הזו. לימים,כשבגרתי והתחלתי לשחק עם בצק...

תצוגה מקדימה

עוגת וופלים נוסטלגית

ראיתי אותן לא מזמן בסופר ושקעתי בנוסטלגיה שנים רבות אחורה... בילדותי, אחת העוגות של ימי שישי היתה עוגת וופלים.  היו אלה דפי וופל גדולים ומרובעים. אימי היתה מכינה קרם שוקולד מקקאו וחלבה ומורחת בנדיבות בין הוופלים ושמה...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה