מחשבות

למטפורה הזו אין פואנטה. היא מטפורה, היא נזרקת לאוויר כדי שנוכל לעכל אותה, לחשוב עליה ולהחכים ממנה הלאה.

בשבועות האחרונים לא הצלחתי לכתוב

משהו בי נחסם, משהו בי מסרב להתשחרר

אחרי האשפוז, אחרי הקושי שעבר שם לקח זמן לגוף ולנפש להבין

להבין לאן הגעתי, איך הגעתי ומה הלאה.

להבין מול מה אני מתמודדת עכשיו, מול מה עוד אני צריכה להתמודד ומה עוד יכול להגיע עם האנדו הזה.

במשך 4.5 שנים אני מתמודדת בלי הפסקה, מי יכול לעשות הפסקה מהגוך שלו עצמו? איך אפשר לקחת הפסקה מדברים שקורים לך כל הזמן?

במשך 16 יום ישבתי במחלקה וקיבלתי את האמת שלי בפנים על ידי כל איש צוות שפגש אותי.

הם לא יודעים מה המשמעות בלשאול "אז למה לא מנתחים אותך כבר" או את המשמעות במילים "אין קשר בין הכאבים שלך לטיפול, זה לא הגיוני" למישהי שעברה שנים של הדחקה, הקטנה וזלזול בכאבים שלה כי היא חשבה שזה לגיטימי להגיע למיון כל 3 חודשים עם כאבים כאלו ואחרים.

יש כובד, משקל לכותרת שמתארת את המצב שלי "אנדומטריוזיס"

יש לזה משקל כבד.

משקל של 20 שנה של כאבים, של מצבים שהדחקתי, התעלמתי מעצמי, התעללתי בעצמי כי ציפיתי מעצמי ליותר. כי אף אחד לא ידע במשך 15 שנה מה יש לי והמחשבה הכללית הייתה שאני מפונקת ושמנה.

לחיים יש נטייה להשאיר בנו עקבות, כמו כף רגל קטנה שנשארת חקוקה איפשהו בנפש שלנו.

העקבות האלו שקופות לעולם, לפעמים אפילו שקופות לנו.

יש נתיבים בהם ניתן לראות את הצעדים, ניתן לראות את השחיקה

יש נתיבים שכבר כמעט אין בהם עקבות, החיים ידעו לכסות אותם, החיים ידעו לתקן את תווי הדרך ולהחזירו למצב ההתחלתי.

לנפש שלי, לגוף שלי כבר יש מסלולים קבועים, יש נקודות קבועות של פיצולים, יש מפה.

למטפורה הזו אין פואנטה. היא מטפורה, היא נזרקת לאוויר כדי שנוכל לעכל אותה, לחשוב עליה ולהחכים ממנה הלאה.