יאוש זה דבר טוב

בחורה עם מחשב נייד

עוד הפלה. פעם רביעית גלידה (בן&ג'ריז טבעוני, כמובן). עוד תינוק/ת שהרגשתי, חלמתי, אהבתי ועכשיו אני נפרדת ממנה. חלק ממני שרציתי לעשות עבורו את המיטב. לגדל, לשמור, להזין. ונכשלתי. אני לא מצליחה לעשות את הדבר שאני הכי רוצה בעולם- להיות אמא.

 

ואז חברה שלי, שתמיד מפתיעה אותי עם אמירות הפוכות מכל מה שכולם אומרים, עושה זאת שוב. אני מספרת שאני מיואשת והיא, במקום לשלוף אחת מקלישאות ה"יהיה בסדר", מהממת אותי עם המשפט הבא:

 

"ייאוש זה דבר טוב. תמיד אני מוצאת משהו רק אחרי שאני מתייאשת מלמצוא אותו".

 

אז דבר ראשון אני מתבלבלת. מה זאת אומרת ייאוש הוא דבר טוב? אבל כמו הייאוש, גם הבלבול הוא דבר טוב. בלבול זה הרגע הזה שהטייס האוטומטי שלנו כבר לא עובד ולכן אנחנו נאלצים לקחת שליטה על חיינו, לבחון את המצב ולבחור. אני בוחרת להקשיב. ייאוש זה דבר טוב? מה היה בפעמים הקודמות שהתייאשתי? היו פעמים שהתייאשתי וויתרתי. ויתרתי על החלום או התכנית שלי. אבל היו פעמים שהתייאשתי ולא ויתרתי. אולי כי לא יכלתי להרשות לעצמי לוותר או מכל סיבה אחרת. ואז? ואז באמת אחרי הייאוש הגיע הטוב. אחרי הבור הכי עמוק, הבנתי מי אני ואיך אני יכולה להיות מאושרת. מתוך האמונה שאף פעם לא אמצא זוגיות, מצאתי את עליזתי. כנראה שייאוש לא בהכרח גורר אחריו ויתור על החלומות. לפעמים הוא פשוט גורם לנו לוותר על תנאים לא חשובים שהצבנו לחלומות שלנו ושמנעו מאיתנו להגשים אותם. לפעמים "להרים ידיים" זה אומר להפסיק לנסות לשלוט בדברים שממילא אין לנו שום דרך לשלוט בהם ולתת למציאות להפתיע אותנו בדרכים אחרות.

 

וככה אני מרגישה עכשיו. יאוש יחד עם ידיעה עמוקה שאני לא מוותרת, כי אני לא יכולה לוותר על המהות שלי. אני נותנת לעצמי את הזמן להרגיש את הריק שבבטן, לחבק אותו, לנחם. ולהרים ידיים. מי יודע מה אמצא.

 

תחיה נס
לפני 34 שנים יצאתי למסע. חלק גדול ממנו היה קשה מאוד, חלקים אחרים היו נעימים. במהלך המסע הגעתי למקומות שהחלטתי לאמץ להמשך דרכי ומקומות שלימדו אותי מה לא נכון עבורי. אחת מנקודות המפנה המשמעותיות היתה "עוצמת הרכות" שלימדה אותי איך לצעוד באותם השבילים בדיוק, רק עם קבלה עצמית ורוגע. כיום המסע שלי ממשיך בירושלים, עם עליזה אשתי ובקליניקה שלי, עם נשים אמיצות שרוצות לבחור כיצד הן צועדות ונותנות לי את הזכות ללוות אותן במסען.