הוא ישב אצלנו בקפה מדי פעם בשנה האחרונה. לא לגמרי מהקבועים אבל ראיתי אותו לעיתים די קרובות, בעיקר בערבי שישי. הוא הגיע תמיד לבד, היה מניח את הטלפון והעיתון על השולחן ומעיין בתפריט. אני קלטתי אותו כבר בפעם הראשונה שנכנס למסעדה, גבוה ויפה עד כאב, בדיוק כמו שאהבתי אותם. הוא מצא חן בעיני מייד כשפסע פנימה ונעצר לרגע לסקור בעיניים החולמניות שלו את המקום. כשהמבט שלו נתקל בשלי חייכתי אליו את חיוך מליון הדולר שלי, חיוך מזמין ומפתה , אלוהים עדי שהחיוך הזה הצליח לשבור יותר מלב אחד ולמשוך אלי כמעט כל גבר שמצא חן בעיני. הוא חייך אלי בחזרה, אבל היה משהו מרוחק בחיוך שלו, משהו מנומס שרמז ״לא תודה, אולי בפעם אחרת״.

אישה אחת , שסבלה מנחת זרועו של בעל מכה ושני ילדים שעמדו לה כחומת מגן או צוק איתן חיממו לי את הלב השבוע בסיפור מלא תקווה..

זה סיפור על אישה באמצע שנות הארבעים, שמחליטה לצאת אל מסע שישיב לה את אהבתו של בעל שעזב אותה בשביל אחרת, אך מתבלבלת לה הדרך ובמקום לזכות בו מחדש, לוקח אותה המסע למקומות אחרים, חזרה אל עצמה..

הבכור שלי חוגג יום הולדת 21 וכאן אצלנו בארצות הברית זה גיל מאוד משמעותי. מסתבר שמה שהכי מאפיין את הפסיעה אל הבגירות הזו היא היכולת לקנות ולשתות אלכוהול , אלא שהבן שלי רחוק כרגע ולא נוכל לחגוג עם איזה דרינק בבר, אז במקום כוסית כתבתי לספר לו עד כמה הוא אהוב וכמה הוא חסר ואיך תמיד הוא יישאר אצלי בלב הילד שהפך אותי לאמא.