ראוס רגב, ראוס!

אני יש לי יחסים מורכבים עם השואה. מצד אחד סבתא שלי החביאה יהודים במלחמה וכשזאת הסתיימה, היא הבינה שמוטב לה ללכת מארצה וממולדתה ומבית אביה, דווקא אל המקום בו ניתנה מדינה ליהודים. מצד שני סבא שלי מצא את מותו, באדיבות נציג זוטר של האס אס, בגטו וורשה ושאר בני משפחתו נפוצו ברכבות משא לכל עברי אוושויץ, טרבלינקה ומיידנק. איש מהם לא  שרד כדי לספר על החוויה.

גם עם התקומה יש לי יחסים מורכבים. אבא שלי לחם בפלמ”ח ועל הדרך הבריח כמה מעפילים בפל”ים. בני בכורי קצין בקבע, אחיו משרת ביחידה סודית (ולא, אין לי מושג מה בדיוק הוא עושה שם), אחותם תסיים בקיץ שנת שירות ומייד תעלה על מדים בתפקיד “משמעותי” ובארסנל שלי, אני אוחזת בעוד שניים שגם הם יתרמו את ליטרת הבשר שלהם להגנה על גבולות המולדת.

בקיצור, כל כולי מלח הארץ, אם כי סמולנית יפת נפש ואשכנזייה, ירחם השם. יצא שהתחתנתי עם שבט שלם של תימנים ימניים ובכל זאת אנחנו מצליחים, בד’ אמותינו, לחיות בשלום ובחיבה.
למרות כל הסמולניות הזו, כל שנה אני מקפידה לגהץ את הדגל, בגודל סדין, שנח במגירה קבועה עם התפילין של הדתל”ש עמו אני חולקת חיים וחמישה ילדים ולתלות אותו בגאון על מרפסתי. כבר בפסח הוא מתנופף בחדוות רוחות השרב, עד מוצאי יום ירושלים.

מידי יום שואה אני צופה באדיקות בסרטי שחור לבן, מנסה לזהות בין המוזלמנים פנים מוכרות שאינני מכירה בכלל. מידי יום זיכרון אני מאזינה לשירים שקורעים את הלב ובוכה את מתי הפרטיים ואת מתיהן של אמהות שאינני מכירה בכלל.

 363 ימים בשנה אני צינית. יומיים בשנה אני ציונית. עד קצה שורשי שערותי. אני גאה בארץ הזו. אני אוהבת אותה. אינני יכולה לדמיין חיים במקום אחר. אינני יכולה לדמיין כישלון חינוכי גדול מזה שעלול לגרום למי מילדי לבחור לחיות במקום אחר.

ואז – מירי רגב.

מתוך כתבה מעיתון הארץ

השרה מירי רגב.

שרת התרבות מירי רגב.

ואז מירי רגב מצליחה לפצח את השואה.

קולות רכבת ונביחות וברקע ילדים יהודים גאים, ענודי טלאי צהוב.

עכשיו זה לגמרי פרסונלי מירי. את מבזה את סבא שלי שנורה באקציה ההיא ב21.7.42 בגטו ורשה. את מבזה את אחיותיו שנשרפו לעפר. את מבזה את סבתא שלי שסיכנה את חייה בהצלת יהודים. את מבזה את אבא שלי שבגיל 16 עזב את הבית והפך ללוחם עצמאות ישראל ולימים קצין בצבא ההגנה לישראל. את מבזה את ילדי. את מבזה אותי. את מבזה את כולנו.

לכי מירי, לכי לעבוד בתרבות. שמעתי שהעבודה משחררת.