סבתא מרים

אתמול הסעתי את סבתא מרים לבית הקברות. סבתא מרים היא תימניה זקנה וקטנה עם כוחות על וראש צלול כמו מעט מאד נשים שפגשתי. סבתא מרים היא הסבתא היחידה של ילדי והיא קצת אמא שלי כי לפני 25 שנים היא אמרה לי שאני הבת הקטנה שלא נולדה לה. סבתא מרים ילדה 7 ילדים והצמיחה שבט עתיר נכדים ונינים. היא נראית צעירה משנות חייה, כי ככה זה אצל תימנים והיא זקנה בהרבה מגילה משום הניסיונות בה העמידו אותה חייה הפשוטים.

אתמול הסעתי אותה לבית הקברות לקבור את הילד שלה. זו לא הפעם הראשונה. בפעם הקודמת זו הייתה בתה בכורתה שמתה מוות ארוך ומיוסר מסרטן. זה כמעט הרג אותה בפעם הקודמת. הגוף הקטן שלה בקושי אחז בצער הגדול הזה. אני יודעת, כי אז בלוויה ההיא החזקתי אותה בידי והרגשתי אותו, את הצער הנורא הזה.

כולנו מאבדים. זה חלק בלתי נפרד מהחיים והמוות אינו פוסח על איש. אבל בחיים יש מדרג, בין מהמם לאיום מתקיימים אינספור רבדים ובמדרגות הצער אובדן ילד תמיד יהיה הנורא שבאובדנים. אובדן ילד הוא נורא במידה כזו שרק מי שהייתה שם תבין והשאר יצקצקו וימחו דמעה וידחיקו כי הדעת אינה סובלת את הידיעה שהגורל עיוור וצער כה נורא יכול לבוא על כל אחד ואחת מאיתנו.

סבתא מרים ילדה 7 ילדים. לפני כך וכך שנים מתה עליה בתה הבכורה. אפשר לחיות עם זה. עובדה שהיא חיה. זה לקח זמן לזמן לעשות את מה שהוא יודע לעשות,  אבל הוא הביא עליה גם שמחות ונחמות ושפע גדול. מוות של ילד הוא סערת ציקלון איומה. היא זורעת הרס שאין לתארו במילים, אבל מלאכת השיקום מתרחשת ומי שחוצים את מנהרת התופת הזו ויוצאים בעברה השני, יודעים שיש בעצמם את הכוח ויודעים שהנורא מכל כבר קרה ויודעים שהם יכלו לו.

רק שלסבתא מרים זה קרה שוב. אתמול היא הביאה לקבורות את בנה אהובה, מחמל לבה, בבת עינה. משה שלה נהרג בתאונת דרכים. כן, תאונת הדרכים הזו שסרטון סנאף המוות שלה רץ ברחבי הרשת. משה נהרג במקום. אשתו פצועה בינוני. הותיר אחריו 3 ילדים. ככה, לקוני כמו בעיתון. ובהרחבה: אישתו מאושפזת בטיפול נמרץ. בתו הצעירה נישאה בדיוק שבוע קודם. בתו האמצעית בהריון עם בן שלעולם לא יכיר את סבא שלו המתוק, הסבלני, השקט, האוהב כל כך. בנו נושא על כתפיו את כל האחריות לנווט את ספינת המשפחה הפגועה שלו בים הסוער הזה. וסביבם יש דודים ודודות ובני דודים ושבט שלם שלא מבין איך שוב בא עליו אסון בלתי נתפס שכזה? ולאן מובילים את הצער? ואיך, איך לעזאזל מוצאים נחמה ותקווה? ואיך  נרקוד בחתונה המשפחתית הבאה עלינו לטובה בעוד שבועיים? ואיך נעבור את השבת והחג, עד שיסתיימו ואז נתיישב שבעה בביתו של האיש האהוב הזה שהיה ואיננו?

אתמול הסעתי את סבתא מרים לבית הקברות. שוב. ובדרך עקפו אותי נהגים מבלי לאותת וירדו לשולי הכביש ונסעו הרבה מעל המהירות המותרת. נהגי משאיות חסמו את הנתיב השמאלי ונהגי אופנועים זיגזגו בין הנתיבים. ראיתי הורים מסיעים ילדים לא חגורים ונערות טיפשות אוחזות בטלפון החכם שלהן בזמן הנהיגה. ראיתי אותנו, את כולנו. ככה אנחנו נראים. על הזין שלנו כולם, העיקר שנגיע מהר, ראשונים ובדרך נסמס לחבר’ה שיקנו בירה. כולנו ככה, גם אלו שקוראים ומצקצקים עכשיו. כולנו עוצרים רק רגע באמצע הכביש להחליף מילה עם חבר. כולנו חונות על המדרכה ליד בית הספר כי אי אפשר שהילד שלנו ילך 20 מטר עד האוטו. כולנו מסמסים ועוקפים וגונבים, ככה בקטנה, את הרמזור. כולנו.

אתמול שוב החזקתי את סבתא מרים כל הדרך בבית הקברות. היא אישה קטנה ואני רגילה לשאת שקי אדמה כבדים. אני גם לא מפחדת לשים את הידיים עמוק בדליים של צער. צער, כמו שמחה הם רגשות שטוב להכיל אותם במלוא העוצמה. אבל עוצמת הצער בגוף של האישה הקטנה הזו חבטה בי הפעם בעוצמה שלא הייתי מוכנה לה.

הלוואי שהיה מישהו צועד לידינו ומצלם אותה. הלוואי שחובה הייתה על כולנו בהיכנסנו לרכבים שלנו לשמוע הקלטה של האם השכולה הזו מקוננת על בנה. הלוואי. כי מי ששמע אותה מקרוב ומי שראה אותה מתעקשת ללכת את הדרך התלולה אל הקבר, לא להתיישב, לא לנוח לרגע בזמן שבנה נטמן באדמה, מי שהיה עד לזעקות השבר שלה, לא יהין להיכנס שוב למכוניתו כעבריין תנועה.

זמן חגים עכשיו ועדיין נהוג לברך זה את זה בברכות לשנה חדשה וטובה. אני מברכת אתכם שבחלום הלילה תבוא אליכם קינתה של סבתא מרים ובבוקר כשתקומו מכוסי זיעה קרה, תדעו שלעולם לא תעוללו לאהוביכם את עוולת השכול הזו.