ימי קיץ אחרונים של ילדות

עכשיו, שהסתיימו להם ימי החופש הגדול, עולים בי זיכרונות על חופשת הקיץ בילדותי והם נראים מוזרים כאילו התרחשו על כוכב אחר.

המקום: בודפשט, הונגריה.

הזמן: סוף שבוע קיץ 1956 שבועות ספורים לפני ההפיכה, אותה ההפיכה שטרפה את הקלפים ושינתה את חיי.

BEER GARDEN

אמא שלי במטבח, סינרה הלבן המעומלן למותניה, עסוקה בהכנות לקראת יציאתנו למפגש משפחתי. הלחם הטרי והטעים כבר ארוז. ביצים קשות מתבשלות על הכיריים והשניצלים במחבט מפיצים ריח נפלא שקשה לעמוד בפניו. ממרח גבינה עם פפריקה ובצל ירוק מתערבב להם בקערה, העגבניות, הצנוניות, הפלפלים והבצל הירוק כבר שטופים בקופסה. יש גם סלט תפוחי אדמה ומלפפונים כבושים תוצרת בית.

עוגת השמרים זה עתה יצאה מהתנור, עטופה, שומרת על רכות ומתיקות, ממתינה למחמאות שתקבל כל פעם שמישהו יכניס ביס לפה.

אבא דואג לקחת קלפים כי משחק רמי הוא חלק בלתי נפרד מהמפגש.

זהו…. יוצאים לדרך. אבא לוקח את הסל עם כל המטעמים ואמא לוקחת  אותי יד ביד ואנחנו כבר בדרך לחשמלית, אחת ואחריה עוד אחת, חוצים את העיר לצידה השני של הדנובה, ואז עוד קצת הליכה ברגל והגענו.

ה"מסעדה" נמצאת בגן מוצל בעצים גדולים. שולחנות עם מפות משובצות בכחול ולבן וכיסאות עץ ממתינים לבאים. אווירה כפרית במרכז העיר, "מסעדה" בה מוכרים רק בירה ואת האוכל מביאים מהבית. בפינת החצר במה קטנה ועליה קבוצת נגנים מנעימים את זמנם של האורחים במוסיקה צוענית עליזה.

לאחר מפגש מרגש עם הדודות, אחיות של אבא שלי, אנחנו מתיישבים, אמא מוציאה מהסל את כל הדברים הטובים שהביאה, המלצר מביא את הבירה שהזמינו המבוגרים והחגיגה מתחילה.

אוכלים, מדברים, צוחקים ונהנים. אני בין כל המבוגרים הופכת להיות מרכז העניינים אבל ברגע בו מתחילים את משחק הרמי אני צריכה למצוא לי חברים חדשים. זה ממש לא קשה כי הרי יש שם עוד משפחות שמשחקות רמי ושולחות את הילדים לשחק.

בלי להרגיש, השעות עוברות, אני עם חברי החדשים ממציאה משחקים חדשים. מתחרים באיסוף דברים שנפלו על הרצפה, פקקים של בקבוקי בירה, אצטרובלים בגדלים שונים, עלים יבשים בכל הצבעים והצורות, עוזרים למלצרים להוריד בקבוקים ריקים מהשולחן ובתמורה מקבלים גביע גלידה.

החיים היו מאוד פשוטים ונעימים, לי כילדה הם היו חסרי דאגה אבל גם המבוגרים שבמשפחתי לא העלו בדעתם ששבועות מספר מסוף שבוע רגוע שכזה, יהיה ניסיון הפיכה, הרחובות יהפכו לשדה קרב והאירועים יובילו אותנו לחיים חדשים בארץ.

עכשיו, שישים ואחת שנה אחרי, זיכרון הילדות עדיין חי ונעים, קולות המלחמה עדיין מהדהדים ומאפשרים לראות בבירור כמה טוב שבאנו הביתה, כמה טוב שאני כאן.

השמש במרום השמיים זורחת, מקרינה חום של ימי קיץ אחרונים ואלה כבר לא ימי ילדות…..

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.