הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 73

החל ממרץ 2013

סרטו החדש של הבמאי נואה באומבך, בכיכובם של סקרלט ג’והנסון ואדם דרייבר, משרטט באופן מבריק ונוגע ללב כיצד זוג אוהב מתגלגל לגירושים מכוערים אבל בניגוד לסרטים קלישאתיים בז’אנר, הוא אותנטי עד כאב

10/12/2019

בשונה מסרטי הגירושין מפוצצי הפאתוס שהורגלנו בהם, כגון קרמר נגד קרמר או מלחמת רוז ברז, יש בסרט “חיי נישואים” גישה חדשה שלא לומר חדשנית לכל הנושא של יחסים ופרידה. על פי יצירתו של הבמאי נואה באומבך אין שחור ולבן. החיים אפורים ומדשדשים במי אפסיים ושום דרמה לא תשווה לדשדוש הסיזיפי הזה. על זה הסרט. הסרט מועמד ל-6 פרסי גלובוס הזהב בתוכם – הסרט הכי טוב, שני השחקנים הראשיים, התסריט, תפקיד המשנה של לורה דרן והמוזיקה של רנדי ניומן.

צ’רלי וניקול משוחקים בידי אדם דרייבר וסקרלט גו’הנסון שאנחנו רגילים לקבל כאייקוני סקס, אלא שפה הם זוג רגיל שכל אחד יכול לראות בהם את עצמו. צ’רלי וניקול הם כל אחד ואחת מאתנו והיחסים שלהם הם משהו שהיינו בו.

הסרט (המשודר בנטפליקס), מציג בפנינו סיפור אהבה אהבה של זוג עם ילד בן שמונה שהחליטו להתגרש. לכאורה נושא שחוק. מה שהופך את הסרט למרתק הוא המתח שלא נפתר בין קומת הרגש לקומת הפוליטיקה והמציאות, והעילה לפרידה שמתבררת לאט לאט, תוך כדי הטלת ספק והרמת גבה של הצופה בבחינת – מה הם צריכים את כל זה אם בסך הכל הם אוהבים זה את זה.

סקרלט ג'והנסן ואדם דרייבר. צילום מסך

לצופה לא ברור למה הם מתגרשים. הסרט מתחיל במונולוגים אוהבים של צ’רלי ושל ניקול, בהם כל אחד מספר מה הוא אוהב אצל האחר. כשאחד מדבר השני מצולם במצלמה ביתית כדי להעניק אותנטיות ואנושיות. אופי הצילום מגמגם ומקרטע בכוונה. הם מדגימים את מה שבן הזוג אוהב בהם במיוחד, כמו למשל, ניקול מספרת שצ’רלי כל הזמן סוגר אורות בבית כי חוסך חשמל או אוכל מהר כאילו כדי לגמור עם האוכל. צ’רלי אוכל מהר כמו חזיר וזה מוכר לנו כי זה מהחיים שלנו. מאידך, הוא מפגין סבלנות אין קץ כשהוא משחק עם הילד שלו. אבל הוא תחרותי ומתבאס למוות כשהילד מנצח אותו במונופול. צ’רלי מספר איך ניקול כל הזמן משאירה ארונות פתוחים בבית וזה מטריף אותו. אבל גם לה יש תכונות נפלאות, היכולת שלה להאזין לזרים, לפעמים יותר ממה שניתן לשאת. הווידויים הללו מעוררים חמלה ומקרבים אותנו לצ’רלי ולניקול וגורמים לנו לאהוב אותם ולאהוב את סיפור אהבתם.

ואז אנחנו מושלכים בברוטאליות למציאות. הם מתגרשים.

אל תוך הסיפור נמזג הרעיון האלמותי שאין פרידות ידידותיות. עד כמה שהשניים מנסים “לעשות את זה יפה”, כשיש ילד באמצע, כשהעלבון והפחד עולים על פני השטח, זה בלתי אפשרי לשמור על איפוק. לפני שהלביאה הפראית חסרת הרחמים מתפרצת מתוך ניקול היא עדיין מנסה להיות מנומסת וסבירה. ואז היא עושה פגישה גורלית ומשמעותית עם לורה דרן, עורכת הדין ‘נורה’ הידועה כממולחת ומנצחת. כשג’והנסן לוהקה לסרט, הבמאי, נואה באומבך, שעבר גירושין בעצמו בשנת 2013 מהשחקנית ג’ניפר ג’ייסון ליי, לא ידע שהשחקנית מצויה בעיצומן של גירושיה השניים. דרייבר הוא בן להורים גרושים ועורכת הדין ‘נורה’ נוצרה בהשראת עורכת דין אמתית שסייעה בהליכי הגירושין הראשונים של גו’הנסן ודרן בעצמן.

אם כן, באותה פגישה עם ‘נורה’ אנחנו מתאהבים בניקול. היא אנושית, לא מאופרת, מסופרת קצר וסתמי, לובשת חולצה מכופתרת בתוך מכנסי כותנה, בקיצור – חננה. היא מתחילה לבכות כשהיא מתחילה לספר לנורה את סיפור היחסים עם צ’רלי ואנחנו לומדים שלמעשה מה שקרה לה קרה קורה וכנראה יקרה לכולנו. היא וויתרה על הניצוץ לטובת הבעל, לטובת האימהות, כי מישהו צריך. למרות שהייתה הכוכבת בתחילת הקשר, קולה אבד לה היכן שהו באמצע הדרך והיא התעוררה וגילתה כמה אילמת ועלובה הפכה להיות. אין פה סיפור של התעללות או דיכוי. מדובר בביטול העצמי של העידן החדש. לכאורה מתוך בחירה.

מתוך "חיי נישואים". צילום מסך

צ’רלי, שאהב אותה אהבת נפש, התרגל להתבטלות שלה וכשניסתה להרים את הראש, למשל, להציע שיחיו שנה בלוס אנג’לס לטובת הקריירה שלה, הוא אפילו לא שקל את זה ברצינות ולא קלט שמדובר בצלצול השכמה צורמני. מבחינתו, כבמאי, הוא יהיה היכן שהשחקנים שלו בניו יורק. מה שאהבתי בסצנה אצל לורה במשרד, זה ההקפדה על הפרטים הפשוטים והקטנים. דרן מציעה לגו’הנסן חבילת טישו. מדובר בקופסא מהודרת שממלאים אותה בחבילות טישו. הטישו בקופסא נגמר. גו’הנסן קמה לקחת נייר טואלט מהשירותים ובדרך מוציאה שפתון לבלו כדי למרוח על השפתיים שהתייבשו מהבכי וקינוחי האף. היא חוזרת מהשירותים עם נייר טואלט כדי לקנח את הדמעות ואת האף. כל זה תוך מונולוג ארוך שהיא נושאת על יחסיה עם דרייבר. הסצנה נאמנה באופן אינטימי לאמת וזה מה שהופך את הסרט למיוחד. טקסטים מעולים כבר ראינו אבל טישו שנגמר באמצע הדרמה – לא. מה שהופך את סיפור נישואין לנהדר זו אותה נקודת מבט יומיומית ואמתית שדומה יותר לחיינו מאשר לסרטים.

אפשר להמשיך ולהתענג על הליכה מחדר לחדר בעת מריבה (של ניקול וצ’רלי בבית של צ’רלי) שזה הכי אותנטי שיש. בחיים האמיתיים הם אף פעם לא עומדים נוכחנו ומקשיבים לנו. הם תמיד עוברים לחדר אחר ומתחילים לעשות משהו. הם ואנחנו. זזים ובורחים לעשייה. מריבות אמתיות אינן נעימות לא רק בגלל המלים הנאמרות אלא כי הן מכבידות פיזית. כי השיח עצמו לא מצליח לזרום על פי התכניות שלנו. לפעמים הוא אפילו לא מצליח לקרות.

העובדת הסוציאלית שמגיעה לצפות ביום בחיי צ’רלי והנרי גם היא דמות גאונית. הבחירה באישה לאקונית עם דיבור מונוטוני חסר צבע, שאין לה שום בעיה לשבת שעות בבית של אנשים זרים ולהתרשם מחייהם בלי למצמץ, היא בחירה חכמה. היא ההיפך ממה שאנחנו מצפים – למשל למישהו עם מיומנויות חברתיות בולטות, חטטנית, רכלנית עם גינונים טיפוליים. אז זהו שלא. בסיפור נישואין היא חיוורת וכמעט חסרת הבעה, למרות שהתפקיד שלה מז’ורי לסיפור. הסצנה מגיעה לשיא כשדרייבר מדגים לה מימיקה של ‘לחתוך את הורידים’ שהוא עושה כדי להצחיק את ניקול והנרי, אבל ברור שכפי שהכל לא זורם, גם פה, הוא חותך את עצמו באמת כי הוא לא מקפל מספיק מהר את הלהב. החתך שהוא מנסה להחביא מהעו”סית הגולמנית והגמלונית הוא אחד משיאי הסרט. הפציעה היא גם סמבולית, כמובן. אל תנסו לחמוק מהדם כי הדם יפרוץ.

ריי ליוטה בתפקיד עורך הדין האגרסיבי של דרייבר משחק מעולה ומשכנע כמו גם אלן אלדה בתפקיד ספיץ, עורך הדין הראשון המפויס והתבוסתן שדרייבר שוכר לפני שהוא מבין שהוא צריך את “ג’יי מרוטה” (ריי ליוטה). גם פה יש ניסיון לברוח מחומרת המשבר ולנסות לשאת ולתת עם איזה כוח עליון – אולי השאיפה הלא לוחמנית תוליד שלום. התקווה הזו מתבדה. במלחמה כמו במלחמה יש פחד ,סכנה ופציעה, ולבסוף זה מגיע לשם, על אף הניסיון הנאיבי למנוע אותה ולדלג מעליה.

סקרלט ג'והנסן ואדם דרייבר צילום מסך

“סיפור נישואים” מוכיח לנו שהחופש יקר והאהבה לפעמים משבשבת את דעתנו על עצמינו. כשברור שניקול מגיעה להישגים בעזרת עורכת הדין שלה, מודיעה לה נורה “השגתי לך משמורת 45-55″. ניקול תוהה, שהרי היא לא התכוונה לנשל את צ’רלי מהזכות לראות את הנרי שווה בשווה ולא באמת ראתה את הגירושים כמשחק סכום אפס.

“ניצחת. קחי את זה” אומרת לה נורה, שרוצה לא להשאיר לצ’רלי שום מקום להתרברב, ו-50-50 זו סיבה טובה להתרברב. מבחינה משפטית ניקול מנצחת ומחזירה לעצמה את הכבוד שאבד לה אי שם בתוך הנישואים. הנצחון של ניקול נראה ככה: היא חיה עם המשפחה הקרובה, הנרי אוהב את לוס אנג’לס ואת מה שהיא מציעה לו, צ’רלי עוזב את ניו יורק ומוצא עבודה בקרבת מקום ואז, ורק אז, ניקול מסוגלת להרגיש נדיבה כלפיו. כשהוא אוחז בבנו כדי לקחת אותו אליו, היא עוצרת אותו באמצע הכביש כדי לקשור לו שרוך (כן, לצ’רלי) שנפרם. ללא ספק מחווה כנוע ונרצע, אולם ברור שהיא עושה זאת מתוך בחירה וממעמדה הרם והנרכש, כאדם שסיפח בחזרה את החופש שנגזל ממנו. היא עושה את זה באהבה והשאלה, “מהי אהבה?” ומה היא מבקשת, עולה במוחנו יחד עם כותרות הסיום.

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה