הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 69

החל ממרץ 2013

“הייתי איתם תשע וחצי שנים. פעמיים עברו מקום. פעם אחת עברנו לדירה קטנה ואחר כך לדירה הגבוהה. מהדירה הקטנה ברחתי פעמיים לשיחים בחצר והיה לא כיף”. זהו טקסט פרידה מהחתולה שלי, אינקי

01/12/2019

שלום, אני הולכת. אל תשכחו אותי אבל אל תחפשו אותי. עברתי את גשר הקשת למקום שאין אסור. הגעתי אליכם בתור מתנה לכיתה ה’ של הילד, שאחר כך אהבתי כל כך. הייתי גור בת חודשיים וישר נכנסתי לפתח מתחת לקרקעית ארון המטבח, איפה שהיה מוגן. אחרי 5 שעות הייתי רעבה והיה שם ילד ששכב על הרצפה עם חטיף ביד. אחרי חמש שעות לא זכרתי למה אני שם ושכחתי שפחדתי ממנו ומהמקום החדש. מאז הוא ואימא שלו הם הבני אנוש שלי. מדי פעם, למען הדיוק די הרבה, התלוננתי על תנאי השירות ושודרגתי. המשימה שלי הייתה פשוטה. לנטרל ג’וקים ולהפוך אותם על הגב ( פעמיים שלוש בשנה. גג ארבע בדירה הישנה) ולמצוא דרכים יצירתיות איך להיות חמודה. הם הכי אהבו כששכבתי על הצד ועשיתי ככה ככה ככה ככה עם הזנב. טמבלים. פה ושם אהבו שאני באה לדלת כשהם חוזרים הביתה, וכשהלכתי עליהם כשהם ישנו והתמקמתי על הכרית קרוב לגרון, איפה שחם ורך, כל מה שהם רצו זה שלא תיכנס להם פרווה לאף. שזה משהו שאף פעם לא ממש הבנתי אבל זרמתי. אה, כן, האימא מאד אהבה לדבר איתי. נאלצתי לאלתר ולהישמע כאילו שאני ורבלית ובעלת שפה עשירה כשכל מה שעשיתי היה גוונים שונים של מיאו. ותאמינו לי, כשמדובר בטונה או דגי אוקיינוס – יש תמורה לאגרה. השיחות שלנו היו כדלהלן:

אני: מאראאו

האימא: מה

אני: מקמאו

האימא: מה לך?

אני: מא-מא-מא-להאו

האימא: מה לי?

אני: מהאלאלאומהלאמהלהמא

זה היה שובר אותה. קלק. פתיחה של קופסת שימורים ואני בעננים. יאמי. טונה.

בינינו? כל מה שהתכוונתי לומר בכל הוריאציות היה דבר אחד: “טונה!”. ומיד.

בשלב מסוים כשחשבתי שהממלכה שלי ובשליטה מלאה הם הביאו את הייצור. עכשיו שתבינו. הייצור הזה היה קטן בהתחלה ופישתן וחירבן בכל הבית ואני, לא הם אלא אני, הייתי צריכה לסבול את הסירחון הזה שעות עד שמישהו מהם חזר הביתה. אני לא מבינה למה בכלל הם הורידו אותו (אחר כך הסתבר שזו היא) לטיולים. קודם כל הוא היה עושה בבית ושנית אני, אני שתמיד עשיתי בחול, אף פעם לא יצאתי לטיולים למרות שכשהיו אזעקות (רעש מוזר) הלבישו עלי אפוד עם רצועה ורצו איתי למקלט. מרגש, האמת.

נחזור ליצור. כששמעתי אותם עולים במדרגות בדירה הישנה (בחדשה אין מדרגות) התייצבתי ליד שלולית פיפי והסתכלתי עליהם במבט של : בבקשה. מה היינו צריכים את כל זה?

אינקי צילום אלבום פרטי

אינקי. חייתי ביניכם כמו חתולת בר. צילום: אלבום פרטי

בשלב מסוים היצור הפסיק לעשות בבית והתחיל להציק לי כי הוא היה ילדותי ורצה לשחק משחקים אינפנטיליים כמו בואי נשחק כאילו את שטיח ואני משנעת אותך לאורך הרצפה (אז הבנתי שהיא בת שרוצה לשחק כאילו עם בובות). לפעמים היא עלתה עלי בקטע של בואי נשחק כאילו אנחנו אבא ואימא. לסבית לדעתי. אני לא. אני תמיד הייתי סוג של נערת אוקטובר בתמונת האמצע של פלייבוי. לפחות בנשמה. מלחמת המעמדות מעולם לא הוכרעה כי היצור(ה) תמיד יצאה לטיולים עם הילד ועם אימא שלו ואני לא, מצד שני אני ישנתי איתם במיטות והיא לא, אני אכלתי מהשיש והיא מהרצפה ואני אכלתי לה והיא לא אכלה לי את הבונזו. מגעיל, אבל במלחמה כמו במלחמה, עושים מה שצריך. כשסיפחתי את המיטה של הכלבה (היצור), שהייתה fluffy עם פרווה, אך הייתה פחות נוחה מלישון איתי במיטה על הכרית, זה היה מתוך שיקולי כיבוש ולא מתוך שיקולי נוחות. ניר הוטרינר הסתכל על התמונה שלי במיטה של היצור ואמר “פוזה של נהג מונית עם יד על החלון”. זה בגלל שהוא לא ראה תמונה שלי בתוך מכונת הכביסה. שזה היה סוג של סיפוח של מקום ששניהם, לא האימא ולא הילד, אהבו. זה קצת הוריד אותם מהפסים כי כל פעם היה צריך לבדוק איפה אני לפני שהם הפעילו את מכונת הכביסה. שליטה תמיד הייתה המשחק האהוב עלי.

הייתי איתם תשע וחצי שנים. פעמיים עברו מקום. פעם אחת עברנו לדירה קטנה ואחר כך לדירה הגבוהה. מהדירה הקטנה ברחתי פעמיים לשיחים בחצר והיה לא כיף. לדעתי חופש over rated. ומי צריך חופש כשהוא הדיקטטור ויש לו עבדים?

בני אנוש יקרים שלי, היה לי כיף אתכם. קיבלתי כל מה שרציתי תמורת מעט מאד. ליטפתם אותי מתי ואיפה שרציתי וכשנמאס פשוט העפתי אתכם ממני וצייתם. ישנתי איפה ומתי שרציתי. אכלתי כל מה שרציתי והתלהבתם מזה שאני לא סבלתי את האוכל שלכם. מגעילים. כל מיני קטניות וירקות ושום דבר, אני מדגישה, שום דבר לא עם דגים. יצורים חסרי שמחת חיים שלא אוכלים טונה. העיקר שלי הייתה אספקה שוטפת ובשלב מסוים, כשנהייתי מכורה, בואו נודה באמת, למדתי להתמקח, לשאת ולתת וברוב המקרים ניצחתי. הטריק המאוחר שלי שגילית לפני כמה שנים היה להפריע באלגנטיות. קראתי לו nonchalant intrusion. זה היה סטארט אפ. כל מה שהיא, האימא, רצתה לעשות נעמדתי בינה לבינו. להכין לעצמה קפה. לתקתק על המקלדת. לחתוך סלט. אפילו להתקלח. בואי, יש דברים יותר חשובים מטקסי היום יום החלולים שלך. אני. מי שנשבר הוא מי שיש לו מה להפסיד. היא. אני רק יכולה להשיג יותר. כי את הבסיס והביטחון הכלכלי כבר יש לי. לה אין. מי יותר חלש? תענו אתם. גם היה מעצבן אותה שהייתי משקרת במצח נחושה. “אבל קיבלת כרגע!” הייתה אומרת לי. חחח. ברור. אבל לא אני נשבעתי לומר את האמת רק את האמת ואת כל האמת. כל הקטע המעוות הזה של מוסריות רק עושה להם בעיות לבני האנוש. הפשע משתלם ולכי תוכיחי שנתת לי טונה לפני שניה. הצלוחית ריקה ומבריקה. שנלך לרב? יאללה תרגיעי ותביאי עוד. אופס. לא ‘עוד’ אלא פשוט – תביאי. כן. פה. אני אראה לך איפה.

ובכל זאת אני רוצה לומר תודה. לא כי אני מצפונית אלא כי היה כיף. אפילו כיף לתפארת. היו לי חיים שמחים וטובים למרות שהסתרתי את שביעות הרצון שלי ולפעמים נראיתי נרגנת וטענתית. אהבתי אתכם ואפילו, בסתר ליבי, את היצורה השחורה הנובחת. היה כיף לנצח אותה שוב ושוב יום יום, כמה פעמים ביום. אני נמשכת לתסכול והתסכול שלה ממני הוסיף לי צבע ללחיים. תודה על השם שנתת לי, ילד אנוש שלי. אינקי מגיע מהמילה Ink. דיו. האגדה הסינית מספרת שהחתול הסיאמי היה פעם לבן אבל הוא נפל אל תוך כסת דיו וכל קצותיו נצבעו בשחור. האוזניים, הפרצוף, הגפיים והזנב. בכל מקום שהתחלתי הייתי לבנה ובכל מקום שבו נגמרתי, הייתי שחורה. תודה לך, אימא אנוש שלי על עשרות אלפי קופסאות הטונה שפתחת והגשת לי. על האוכל היבש המשובח שאהבתי והתביישתי להודות בכך. תודה למי שהאכיל אותי כשנסעתם (אני לא יודעת לאן אבל זה תמיד הגיע אחרי הקטע הזה עם המזוודות).

לציפורים שהתבוננתי בהן אינספור פעמים דרך החלון. לקולות של השכונה. לנביחות הרחוקות. הצרצרים והחשמל במתח הגבוה, הצללים שהשמש עשתה על הרצפה, ובכלל, הרצפה. קרה כשחם וחמה כשקר. במיוחד רצפת האמבטיה בחורף. אח. לבשל עליה את הטוסיק. כמה נעים. תודה על זה ועל המים שהגיעו בכל מיני צורות, וכשכבר הבנתם שיש לי בעיה קניתם לי גם מזרקה. פונטנה דה טראביס שלי. מפכפכת וטעימה. רק לא אהבתם שאני שותה מהאסלה ואת זה אני סוגרת עכשיו, מעבר לגשר הקשת. יש פה אינספור אסלות עם מי מעיינות בטעם טונה. מזרקות של טונה והרים של טונה. כל כך מגוון. היו שלום בני אנוש. הימים האחרונים היו מבאסים אבל קצרים ושכחתי ואפילו סלחתי. לא מתאים לי לסלוח אבל הגיל עושה את שלו ואני הבנתי שזה היה לטובתי. תודה לניר הווטרינר (זהו, אמרתי את המילה) ולשי ולמאיה ועדי שאהבו אותי כשהייתי בבית חולים שלהם. ואפילו לתוכי המרגיז שדיבר בקולות של אישה רעה בלילות. היו שלום עציצים שפה ושם נשנשתי כדי לעזור לי להקיא כדורי פרווה. היו שלום שקיות ניילון מופלאות שלעסתי בערגה. היו שלום ארגזי קרטון של כל מיני דברים מיותרים שכשהוציאו אותם מכם מימשתי את תפקידכם האמתי – לשמש לי מחבוא. החיים היו טונה.

שלום, אני הולכת, שלא תעזו לשכוח אותי. אבל בקטע טוב. אל תבכו כי החיים יפים ובאמת שאני כבר לא סובלת. כולנו נחסר זה לזה אבל כולנו ממשיכים הלאה. אני כבר רחוקה ולכם, איך לומר, יש סידורים.

שלכם תמיד, בהסתייגות,

אינקי

יולי 2010 – נובמבר 2019

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה