הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל ממרץ 2013

בסרט הנפלא “רק השמיים מעל”, נחשפת האמת מאחורי יחסיהם של ג’ון לנון ויוקו אונו ואם חשבתם שהיא חטפה אותו מרינגו ופול והרסה את ה”ביטלס”, טעיתם. היא הצילה את ג’ון מעצמו

05/10/2019

הסרט החדש על ג’ון ויוקו, “רק השמיים מעל“, שופך עוד אור על ג’ון ועל יוקו אבל בעיקר על הזוגיות שלהם ויותר מזה, על הצוות שהם היו, כי זה מה שהם היו, צמד אמנים לכל דבר ולא רק בעל ואישה. מה שמצחיק זה שהמתראיינים מספרים פה ושם איך צילמו את הקליפ או את הסרטים הקודמים על ג’ון וחשבתי לעצמי שזה אינסופי כי מחרתיים אפשר יהיה לעשות את מאחורי הקלעים על הסרט הזה וכן הלאה.

תמיד יש חומר שנותר על רצפת העריכה ותמיד יש סודות שהוחלט לא לספר ולכן תמיד יש מקום לחשוף עוד ועוד אבל נחזור למה שמעניין באמת – היחסים של ג’ון ויוקו. מה שהופך את הסיפור למעניין הוא קריאת התיגר על מה שהעולם התרגל לחשוב על יוקו. שהיא פירקה את החיפושיות. אפילו יש סינדרום יוקו אונו על שמה – אישה שנכנסת לבונדינג גברי ומפרקת אותו מבפנים. אז זהו שהסרט הזה מנסה לקעקע את התפיסה, לא ברור מאיזה אינטרס ובכל זאת זה מה שהוא עושה.

הסרט, בבימויו של מייקל אפשטיין, מתמקד בתפר בין ג’ון החיפושית לג’ון שמחפש את זהותו המוזיקאלית והאמנותית.

יוקו וג'ון צילום מתוך הסרט

יוקו וג’ון. הצילה אותו. צילום מסך

בין הרבה מאד פולחן אישיות שבא לידי ביטוי בצילומי היום יום (תגידו גם לכם מסתובב צלם בבית כשאתם במיטה, בשירותים, בארוחת בוקר, בעבודה?), ברור לחלוטין שג’ון אמר לעצמו – אני כל כך שווה תיעוד שחבל לחיות בלי זה. ובכן, אנחנו נכנסים כבדרך אגב, כי זו האווירה, לאחוזת טיטנהרסט האינסופית בה התמקמו ג’ון ויוקו כשקצה נפשם בהמוני המעריצים ובתקשורת. הרחק מלונדון, באמצע דונמים של צמחיה ומים, אם רצית לפגוש את ג’ון או לעבוד אתו – נאלצת להגיע לשם.

אנחנו רואים את המוזיקאים הכי מיתולוגיים בהם כמובן גם ג’ורג’ הריסון אוכלים ארוחת בוקר, שותים קפה, מאלתרים ככה או ככה עד שמתקבל קונספט לשיר. הבילד אפ הוא כמובן לשיר “Imagine”. יש כל מיני שירים שכולנו מכירים כי הארסנל של ג’ון סופי וחתום, לצערנו, והאווירה מתחילה להתחמם כשהוא מקליט את ‘ברנש קנאי’. הקשר לחיים האמתיים, לאנושיות, לרכושנות ולקנאה מרגש ומאפשר לנו כמעט לגעת בג’ון שגדל אצל הדודה שלו בליברפול, והתגלגל לא מעט ברחובות עד שנהיה מי שנהיה.

לאורך כל רגע ורגע היא שם. יוקו. שיערה הכהה הנפוח שמכסה את רוב פניה, פניה החתומות ועיניה הלא ממצמצות מלוות את ג’ון ומתחילות, בשלב מסוים למלא את המסך. יוקו על הרצפה כותבת משהו כשג’ון מנגן ושר. יוקו פה ויוקו שם. יוקו אומרת משהו למישהו ועוברת מקצה אחד של החדר לקצה אחר. יוקו שנראית על גבול האוטיזם, לא מגיבה, לא מתרגשת, יוקו סטואית. לא נסחפת. אולי על חמרים משני תודעה אתה שואל את עצמך אבל זה לא מסביר את רוחב היריעה. אין ספק. הבחורה כריזמטית ואין בה גרם של נוירוטיות מערבית כפי שאנחנו מכירים. היא שם והיא לא שם, וההרגשה היא שהיא רואה יותר ומכילה יותר ממה שפוגש את מראית העין.

ג'ון לנון ויוקו אונו צילום מתוך הסרט "רק שמיים מעל"

האמת בזוגיות נחשפת. צילום מסך

חלק גדול מהסרט דן בנוכחות המאגית של יוקו והשפעתה על ג’ון. לדוגמא, השיא של הסרט מתמקד ב-”Imagine” כיותר משיר אלא המנון של תקופה. לידת השיר נראית אגבית והשיר עצמו כמעט נבלע בצד השני של התקליט, כאשר כל מי שהיה מעורב בעשייה ראה בו פריצת דרך ולימים הסתבר כי צדק. “Imagine” מגיע בלבה של מחאה כלל עולמית נגד מלחמה וייטנאם וקמבודיה. הרעיון ששלום ואחווה מתחילים ממחשבה היה מטלטל, והתקופה בשלה לקבל ולחבק את המסר.

בהמשך אפשר לראות שג’ון ויוקו ממלאים את שלטי החוצות בארצו הברית עם השלט “War is over” באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות הרבה יותר “If you want it”. בדיעבד מסתבר שבספרה של יוקו, “Grapefruit”, נזרע רעיון שהוביל ל”Imagine”. יוקו הייתה אמנית שהקדימה את זמנה כי היא ראתה מעשה אמנות אך ורק אם הקהל מעורב אקטיבית ביצירה. לדמיין פירושו לפקוד על המתבונן לבצע פעולה אקטיבית. הדמיון משתתף ביצירה שתלויה בו, למרות שהאמן יזם אותה ואפשר אותה. זה מזכיר לי את התקופה העדכנית בה כל אדם הוא יוצר ויזואלי וטקסטואלי ברשתות החברתיות. רק שיוקו גילתה את העוצמה הזו בשנות הששים ותבעה את קונספט “Imagine” הרבה לפני השיר של ג’ון.

לימים ג’ון מתראיין ברדיו ומבקש לתת ליוקו קרדיט על חלק גדול מהשירים והעבודה שלו. המרואיינים בסרט, כיום אנשים מבוגרים אבל אז היו היפים יפים ומסטולים שמנגנים ומפיקים עם ג’ון, טוענים שהשפה של ג’ון כפי שהמציא את עצמו אחרי עזיבת החיפושיות איננה אלא השפה שלמד לדבר  מיוקו. שפת הדמיון והרגשות, שפה יותר פילוסופית ופחות שפת החיפושיות, שהייתה יותר מתבגרת ופרגמטית.

ג'ון לנון ויוקו אונו צילום Susan Wood/Getty Images)

צילום: Susan Wood/Getty Images

לאט לאט אנחנו מתחילים להבין. יוקו הצילה את ג’ון ולא ג’ון את יוקו. מי שעמד להתפרק זה לא החיפושיות אלא ג’ון. יוקו הייתה קרש ההצלה שלו. המוזה שלו. היא לא חטפה אותו מפול ג’ורג’ ורינגו. הוא התחיל להתרוקן ולפגוש את החללים הפנימיים שלו ששום הצלחה או אהבת הקהל לא הצליחו למלא. וכשרואים את השניים האלה, מבינים שלמרות שהיא הייתה אמנית בזכות עצמה, ולמרות שג’ון היה המטאור שהיה, החיבור בין שני אלה העצים אותם ובזכותו הגיע כל שגשוג שהגיע קודם כל של ג’ון אבל גם של יוקו.

כשקלטתי את זה פתאום, אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, והייתי שם בסוף הששים ולאורך השבעים, שג’ון ויוקו ניהלו את התקשורת נגד המלחמה בוייטנאם מהמיטה. פתאום זה לא נראה לי כמו פוזה. השניים אהבו לקום מאוחר, לשתות קפה במיטה, לקרוא עיתונים ולראות טלוויזיה. הכי שכונה שיש. והם היו מספיק מסטולים כדי להכניס לחדר המיטות את התקשורת. אני בטוחה שלאורך רוב הראיונות שנתנו מתוך המיטה היו להם מעט מאד אם בכלל רגעים של מגניבות. זה היה הכי טבעי להתראיין מהמיטה כי כשאתה רוצה שהעולם יעשה אהבה לא מלחמה עדיף להדגים מאשר להטיף.

אז קודם כל הסרט הפתיע אותי כי באתי כדי להעריץ את ג’ון אבל יצאתי עם שינוי עמדה כלפי יוקו ועם משפט אחד חזק שאומרת לנו יוקו המבוגרת. אולי, אומרת לנו יוקו, אישה בשנות השבעים, אלגנטית ויותר מפויסת מהנערה עם מסכת הברזל, אולי כל המפגש עם ג’ון וכל מה שהיה בינינו נועד כדי שנכתוב את השיר הזה. את “Imagine”.

לרגע מאד ארוך האמנתי שהחיים אכן מייעדים אותנו לקונסטלציות מורכבות כדי לאפשר דבר אחד קטן שעושה את השוני. מי יודע. אולי זה נכון ואולי כל מה שצריך זה, איך אמרו לפנינו, לדמיין.

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה