הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 58

החל ממרץ 2013

רבות נכתב על איך שהתחרות, שנולדה בעידן של תום וכוונות מוזיקאליות טהורות, הפכה לתהלוכה של גוזמה, ביזאר וגימיקים מהונדסים בידי טובי האסטרטגים וכמובן – הצדעה לקהילה הגאה. איך קרה הדבר?

19/05/2019

 גולת הכותרת של אירוויזיון 2019 היא בעיקר סביב לאן הגיע האירוויזיון ומה נהיה ממנו. או במלים אחרות – האבולוציה של האירוויזיון בשתי מילים.

רבות נכתב על איך שהתחרות, שנולדה בעידן של תום וכוונות מוזיקאליות טהורות, הפכה לתהלוכה של גוזמה, ביזאר וגימיקים מהונדסים בידי טובי האסטרטגים וכמובן – הצדעה לקהילה הגאה ולאחרונה – קהילת השונים וה’אחרים’ המורחבת. איך זה קרה זה די ברור. בימים עברו, לפני עידן היוטיוב, השיר שמייצג כל מדינה נחשף בשלבים מאוחרים והיה מיועד להיות קליט וסוחף בהשמעה חד פעמית.

כדי להיות כזה נולדו כל מיני פטנטים כמו מילים בינלאומיות, הברות נעימות לאוזן (ואנחנו שלחנו את ‘כאן’ נולדתי ואת ‘חי’ ואת ‘שם’ ואת ‘אבאניבי’ ואת ‘הללויה’ ואת ‘דיווה’ ו’הורה ההיא עם ההיי’) וכמובן שהיו לנו ווטרלו ועוד פזמונים כמו “kisses to you” וכהנה וכהנה פזמונים שאפשר להתאהב בשבריר שניה, לקטוף ולאמץ. לזה נוספו תנועות אייקוניות שקל לזכור ויזואלית ולחרוט בזכרון וכמובן – התלבושת ולאחר מכן, כשסף הגירוי נסק פלאים וכבר אי אפשר היה לגרד את קרסוליו, נולד כל מה שמסביב.

האינטרנט והחשיפה של שירים במשך חודשים לפני התחרות, והקזינו שהשתולל סביבם הקפיצו את סף הגירוי ויחד איתו – את הדרישות לגימיקים שכללו אבזור ותפאורות זזות ווידאו ארט ואש ותימרות עשן. ואם הגענו לדרגה הזו, דרגה של פומפוזיות, דקדנטיות והתפרצות נוצצת של גלאם, אזי עוררנו לחיים את הקהילה הגאה שלפחות על פי דבריה של דנה אנטרנשיונל – מתה על זה וסוגדת לאלוהי הגרנדיוזיות והקאמפ.

בר, לוסי, ארז ואסי  הנחייה שהיא תענוג. צילום: Michael Campanella/Getty Images

לא נתחיל לסכם את האירוע בן 4 השעות וחמש הדקות שנחשב לטוב בהיסטוריה, אבל חצי מילה על נטע, נדב גדג’ ואפילו אילנית וגלי עטרי – השתלבתם במינון הנכון, ריגשתם והשארתם מקום לכל השאר והיה הרבה. אהבתי את הללויה שהחזיר לתפאורה את האייקון של שידורי ישראל שכיכב באירוויזיון 79′ ואהבתי את ההצטרפות של כוכבי העבר לרבות קונצ’יטה ושאר זוכי האירוויזיונים – לשיר הללויה.

ועוד מילה על מדונה שהייתה אחת מגולות הכותרת – עם מדונה תמיד יש תמורה לאגרה. לא חשוב בת כמה היא וממש לא חשוב אם המוזיקה שלה טובה (כי היא לא) אבל היא תמיד נותנת שואו מושלם ומקצועני ומפוצץ במתח תיאטרלי לרבות איך שהיא וקוואבו נפלו אחורה בסוף השיר השני ולא היה אדם ששאל את עצמו האם היה שם מזרון או שהיתה שם רשת או מים.

אבל התכנסנו לדבר על הליבה. התחרות שהולכת ונעטפת בעוד ועוד תוכן ובכל זאת היא העיקר. שם המשחק הוא לבלוט בכל מחיר ובכל תחבולה. וכפי שאמרנו – ההתבלטות הופכת יותר ויותר קשה ומאתגרת לאור עלייתו של הרף.

בגדול יש שתי הנחות יסוד. האחת – נפציץ ונפגיז. האחרת – ננמיך ובכך נגחיך את כל השאר. הזוכה הגדולה, הולנד, הלכה השנה על הז’אנר השני – זמר חרישי ליד פסנתר שפה ושם מגביר את קולו. אישית לא הבנתי מה הקטע אבל מזמן הבנו שלא בוחרים באמת על פי המוזיקליות. קחו למשל גם את דנמרק ואת סלובניה – הופעה תלמידי תיכון שלובשים לבן ומופיעים בפעם הראשונה מול בית הספר עם גיטרה אקוסטית. אם נהיה פשוטים ותמימים וראשוניים – זה יבלוט על רקע הטירוף שרץ פה. אגב דנמרק השתמשו גם בסולמות וחולצת פסים של אחד מזמרי הליווי וזה לגמרי ישב לי על הטלוויזיה החינוכית. ריצ’רץ’ או הצריף של תמרי או אולי העמדה של נעמי פולני ללהקת התרנגולים. גם הזמר של אסטוניה – לבדו עם גיטרה ובלי גיטרה ובחולצה לבנה כי “כזה אני” – שייך לז’אנר התיכוניסטי.

מדונה צילום Michael Campanella/Getty Images

לעומתם קחו את קפריסין. בואו נהיה עירומים וזנותיים עם רמזים קשים של סאדו מזו כששום דבר אבל שום דבר לא טבעי. המגפיים והז’קט השחורים, התחתונים שזורי השלשלאות והבלונד ואם לא די בכך – קולר עם אבזם על הצוואר כי אפשר. באמצע השיר כמובן התפשטנו עוד טיפה וגם קצת ליטפנו את הגוף כי סקס מוכר וכבר הרבה זמן לא זכינו. והופה שוב לא.

את כל שירי האירוויזיון ניתן לשייך לאחת משתי הקטגוריות – תום נעורים שמורד בעיקר או שואו קיצוני שאין דברים כאלה.

עכשיו תבינו, שני הז’אנרים זכו בעברה של התחרות. הפרוטוגזי סלבדור סובראל לפני שנתיים, כשהוא בקושי מסורק ומפגין סוג של אנרגיה של תלמיד תיכון מגומגם וחינני. אירלנד בשנת 1970 עם הזמרת דנה והשיר “all kinds of everything” שהיה שיר קטן וכמובן שגם הז’אנר המוגזם לקח לא מעט. דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי – שמאפשרות לעצמן ללכת עד הסוף עם השואו והלוק והתנועות והאפקטים ויש להן בעיקר כריזמה כי בסופו של דבר זה מה שעושה לנו את זה. כן. נטע ברזילי היא פצצת כריזמה שכל ה fuss של התלבושות והלופר והקרקורים הם פשוט חלק בלתי נפרד ממנה, לרבות גודלה הפיזי שהיא משתמשת בו כדי להגביר את הנוכחות שלה.

אז אם נקלף את הנוצות (אפילו את הנוצות של פול גוטייה) – נמצא בסופו של דבר את מה שנקרא ה”אקס פקטור” – או שיש לך או שאין לך אותו. וזה כנראה מכתיב בסופו של יום אם זכית או שלא בפרס הגדול.

הפסקה דידקטית למחוא כפיים למנחים שעשו כבוד לישראל. בר, לוסי, ארז ואסי לא רק הצליחו ליישר קו עם מנחים בינלאומיים. הם טובים ומצחיקים ושנונים ו… כריזמטיים. וכיף להתבונן בהם ולהקשיב להם. ועוד מילה על זרחוביץ’ וטייכר שכיסו את השידור בערוץ ‘כאן’ – הם הרגו אותי מצחוק בהומור הלאקוני שלהם ותיבלו עוד יותר את המופע שהיה טוב גם ככה. כשהזמרת של מלטה הופיעה ב”גלויה הרוקדת” שלה הם אמרו שהיא גרה באי קטן ושהרקדנים שמלווים אותה בקליפ הם כל תושבי האי. והיו להם עוד הברקות. והם עשו לי את זה.

בר רפאלי ונטע ברזילי צילום Michael Campanella/Getty Images

ולקובי מרימי. ששייך כמובן לסוג השפוי הרגוע. הנחת היסוד של מרימי- באתי לעשות מוזיקה ואני לא חלק מהטירוף. אבל אתה יודע קובי – זה הכל עניין של מה ואיך הכי נכון לנצל את המשאבים שלך – לא יתאים לך להתלות מהתקרה עם כנפיים ואני חושבת שעשית את הדבר הנכון כשבחרת או בחרו עבורך ללבוש בגדים של זמר אופרה, ושזמרי הליווי שלך היו אנשים רגילים ואולי לא כולם רזים ומדוגמים ואני שמחה על כך ואפילו התרגשתי כשפרצת בבכי בסוף השיר. נתת הופעה מכובדת ועדיף להפסיד כפי שהפסדת (מקום 23) כשאתה לא עירום ורוקד על כדור אש אלא פשוט שר את שירך ברגש.

השיר של שוודיה שהושר גם הוא בידי זמר לבוש שחור פשוט היה מאד דומה ל’Home’ של מרימי ואפשר היה להניח שיר על שיר ולקבל משהו מעניין והרמוני… השוודי לווה בידי זמרות שחורות עבות בשר – טרנד שנטע הובילה ונתן הופעה מכובדת ואכן כמעט ניצח את התחרות כפי שכולנו יודעים. נורבגיה הגיעה עם שיר מלא אש ועשן ואדים ומבנה של המנון מנצחים. באנו לקחת את הפרס. שיר ויקינגי ששרים אחרי שכובשים כמה כפרים ולוקחים את השלטון. שיר שנדמה לכולנו ששמענו כבר וככל שאני מתעמקת – זה הטריק. תנו לנו שיר מקורי שאנחנו מכירים.

איסלנד שייכים לקטגוריה של “over the top”. להקת פאנק מטאל או איך שתקראו לקומבינציה של לבושים ביזאר בבגדי סאדו מזו, איפור עז, רצועות עור ופלטפורמות. אחד ממוקם על כלוב פלדה כדורי ומכה בפטיש והווידאו ארט כולו שלשלאות אדומות. איסלנד הביאו את הגהינום הבוער לבמה וגם שלפו דגלי פלסטין בגרין רום כשהבינו שהגראנד פרי כבר לא יהיה שלהם. ובגדול לוק של גיהינום חינני.

ממש אפשר לזהות תכניות קרב נחושות – או שאתה מלא באש ונוצות, רצוי על עמודים (“שיפודים” כפי שזרחוביץ וטייכר השכילו להגדיר) או תלוי מהתקרה – או שאתה בולט בפשטותך וצניעותך שהן כמובן מניפולציה אסטרטגית. בלארוס שייכת כמובן, אגב הדמיון שלה לנועה קירל שלנו, לקטגוריית הדיוות. סקסית, תזזיתית וזוהרת מאד שלא לומר צעירה מאד מאד. אש ועשן, ברקים ורעמים וכל מה שאפקטים יכולים לעשות – היו שם. וכמובן זעקות ספאסיבה בסוף השיר. ומגפיים – כי אפשר.

דנה אינטרנשינל צילום Michael Campanella/Getty Images

אזרבייג’ן והרובוטים שהקרינו וידאו ארט על ליבו של הזמר (MRI על פי זרחוביץ וטייכר) – לטעמי הגזמה פראית ששייכת לז’אנר של מה עוד אפשר לעשות כדי לפצות על כך שהשיר שלנו זוועתי? האפקטים העתידניים כולל הולוגרמת רקע של דמות אישה ועוד סמלים מהעתיד הרחוק – שיעממו ולא השיגו את המטרה שלהם לטלטל ולבלוט על רקע כל השאר.

ונעבור לבחירה שלי. בילאל חסאני. 100% כריזמה. מצד אחד ברור שמדובר במופע קיצוני. ויש אפקטים ויש רקדנית שמנה מאד ויש רקדנית חירשת והגיבור שלנו הוא גיי מוסלמי עם בלונד ארוך ועם איומים על חייו. אבל למרות זאת, מדובר בשיר נפלא ומוזיקאלי ובהגשה מושלמת ומרתקת שרק רוצים שתמשיך. אני את הדוז פוה שלי נתתי לבילאל למרות שהוא לא טיפס. גם אהבתי את המסר הפלורליסטי המכליל שקובע שכולנו מלכים או מלכות. וכף היד הפתוחה על הראש שמדמה כתר. בילאל אני אעקוב אחריך.

סרביה. חתיכה שאין דברים כאלה אבל אסור לה להזיז את הרגל מהשניץ של השמלה כי לא סתם עיצבנו לך ושילמנו עליה הון. ואוסטרליה – חיכינו לך. אוסטרליה היא סצנת מלכת הלילה מחליל הקסם של מוצארט. ההפקה של אוסטרליה שברה שיאים וגבתה לא מעט קולות. שלש נשים עפות בחלל החיצון על מקלות מעל כדור הארץ. האמצעית והסולנית עוטה כתר מיתולוגי של שמש. הן כנראה אלילות. השירה האופראית סטייל פפה-פפה-פפה- פפגינו משתייכת יחד עם ההפקה כולה לז’אנר הפומפוזי ואהבתי אותן למרות ואולי בגלל.

לסיכום, יש אוהבי אירוויזיון ויש שונאים. אין באמת אמצע. המופע (דראג, אפשר לומר?) הזה קיצוני ומוציא מאתנו או את השופט השפוי שלא מבין מה הקטע עם השירים המכוערים האלה, או את הצד התיאטרלי שחבוי בכולנו, שאיננו מחפש איכות מוזיקאלית אלא את השואו ואת הקרקסיות של החיים. החיים הם קרקס והאירוויזיון  ממרקר את זה. ואחת לשנה אפשר לשחרר את המבקר המוזיקאלי ולזרום. כזו אני. אירוויזיון הוא ה”לאשה” שסופר גבה מצח יכול להרשות לעצמו לקרוא מדי פעם. הוא הרכילות הנמוכה בעולם של עושי מדיטציה והוא עוגת הקצפת בעולם של אוכלי נבטים וספירולינה. האירוויזיון הוא סדרת נטפליקס שמתמכרים אליה בעולם של קולנוע איכות, ובמובן מסוים הוא חלק משמעותי מטעם החיים ואולי אפילו הטעם החמישי או הששי, בעולם שיש מתוק, מלוח, חריף, חמוץ, אונאמי וזהו.

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה