הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 64

החל ממרץ 2013

אנחנו תמיד אומרים “ימי התום” אבל למה אנחנו מתכוונים ומדוע יש ל’ימי התום’ אחיזה כל כך עוצמתית ברגשותינו? אנחנו מאכלסים את חיינו במזכרות של פעם ומתנחמים בהן. מסעדות, פרסומות, שירים של פעם בעיבוד חדש, סרטים שמתרפקים אל איך שנראינו, דיברנו וחיינו פעם, וחפצים שמחזירים אותנו אחורה. אבל מדוע באמת אנחנו מתגעגעים ולמה בדיוק?

01/05/2013

אנחנו לא מתגעגעים לתום או לפשטות. זהו אינו הסבר טוב מספיק. אנחנו מתגעגעים לעצמינו כפי שהיינו כילדים.

להיות ילדים פירושו שני דברים שהולכים ומתמעטים עם שנות ההתבגרות לאורך חיינו.

להיות ילד פירושו לקוות
להיות ילד זה להפליג בתקווה חסרת גבולות. התקווה הילדית חסרת תקרה. סוד קסמה בהיותה חסרת הגיון ולכן היא טוטאלית וממלאת ומשמחת. ילד יכול לדמיין את עצמו כאסטרונאוט, נשיא, כוכב רוק, בעלים של לונה פארק על אניה שעוגנת במפרץ קאריבי סודי עם ציפורי פלא ומערות קסומות עמוסות אוצרות מכושפים…

כשאנחנו מתבגרים אנחנו מרסנים את החלומות הללו, מצמצמים אותם ובעיקר מזהמים אותם עם עקרון המציאות. עקרון המציאות אמנם עוזר לנו להתניע חלק מהחלומות שלנו ולישמם בעולם האמיתי, אבל הוא גם הורג את ההליכה לאיבוד באגדה מושלמת. התקוה היא חומר הבניה של המציאות והיא חייבת להיות בשלב מסוים של חייה לחלוטין לא מציאותית היות שהיא מגיעה מעולמות שטרם לבשו תצורה גשמית. לעוף זה תקוה ולהמציא את המטוס זו תצורה גשמית. המפגש עם המציאות תמיד מאתגר ועמוס התמודדויות, אכזבה ותסכול. אולם התקוה האבסולוטית שייכת לילדוּת כי ילד אינו מחויב לשורה התחתונה, והוא יודע שלא מצפים ממנו לקום ולעשות דבר ועל כן, ימי התום אינם אלא תקופה של הפלגה ביקום מקביל שכולו עונג.

להיות ילד פירושו להיות מוגן ונאהב

לא חשוב מאיזה בית הגענו – ההורים תמיד היו גדולים וכל יכולים. להיות ילד זה להתמסר לסמכות שדואגת לנו ורואה אותנו ושומרת עלינו. להיות ילד זה להאמין בטוב ליבו של ההורה ולסמוך עליו. ההורה לוקח אותנו למקומות ומחזיר אותנו הביתה, קובע עבורנו. חלק גדול מלהיות ילד זה להיות פאסיבי ומטופל, וזוהי תחושה שלא משנה כמה עצמאיים ומוצלחים נהפוך להיות במהלך חיינו, תמיד נחפש אותה והיא תמיד תחמוק מאיתנו…

בחיינו הבוגרים נוכל למצוא חברים ובני זוג, עמיתים ושותפים, וכמובן – ילדים ונכדים. אבל לחזור להיות ילדים לעולם לא נוכל. אפילו אם הורינו יאריכו חיים – בשלב מסוים עלינו למצוא את דרכינו הייחודית בחיים, זו שחיכתה רק לנו כדי להוביל אותנו לגורלנו, ולעזוב מנטאלית את הבית.

ההתבגרות היא שביל בודד

הדרך הזו תמיד בודדה, מרתקת ומוצלחת ככל שתהיה, וכל אשליה כי צועדים אנו עליה בזוגות ובחבורות –  מוטעית ומגיעה ממקום של פחד. נכון, בכוחנו לזמן מלווים ושותפים לדרך הזו אבל האחריות שלנו כלפי עצמינו היא לזהות את הנתיב בו אנו צועדים בכוחות עצמינו בלי להישען על אחרים. האם הצלחנו לאתר את המסלול הזה או שפנינו לאחור, בחזרה לשטיח בסלון עליו ישבנו ובנינו מגדל מקוביות עד שאמא קראה לנו לשולחן? האם אנחנו מסוגלים לעבור מהרצפה בסלון למקום חדש אותו אנחנו נבנה במו ידינו כדי להניח בו, ביום מן הימים, שטיח לדור הבא לשחק עליו? האם ברור לנו שהדרך לשם היא דרך של פרידה מהבית ושל מפגש עם אזורים פראיים שטרם דרכנו בהם?

לא תמיד.

רק לפעמים.

ואז, מגיע הגעגוע.

ולמרות ששנות ילדותנו לא היו ארוכות כל כך, הדברים שמחזירים אותנו אליה ימשיכו לצוץ בצידי הדרך בכל רגע נתון לאורך שארית חיינו. תמיד נבחין בהם בזווית העין כשהם מפתים אותנו לחזור.

תמונות וריחות ומנגינות ואוכל וצבע ואופנה וסרט ובית ומוצר ומכונית ומילה ולוגו ופרסומת ואריזה וחפץ – כל אלה יכולים להחזיר אותנו בטיסה ישירה לאותו מקום שבו שיחקנו ברחוב בלהיות כל הדברים שאף פעם לא נהיה כאילו שהם בכף ידינו. ברחוב שבו שריקה של אמא לעלות הביתה לארוחת ערב אותתה לנו שאנחנו חלק ממשפחה, משכונה, מבועה שמגנה עלינו מפני החיים האמיתיים, כי מי בעצם צריך אותם?

הגעגועים והתעשייה

לא סתם עושה תעשיית הרטרו מיליארדים ולא סתם משמש קונספט הנוסטלגיה ככלי אסטרטגי שמכפיל את נכסיותו הכלכלית של עסק. כיום יותר מאי פעם ודווקא בגלל שהיובל האחרון מאופיין בשיפוע ‘חדשנותי’ כה תלול, אפשר לומר שאנחנו צורכים נוסטלגיה באותה מידה של השתוקקות כפי שאנו צורכים חידושים והתפתחויות. הכמיהה לאייפד אינה עולה על כמיהה לשיר ישן, לבית משוחזר בסגנון ישן, לאופנה של שנות החמישים והששים על הצבעים, הגזרות והבדים שלה. וכמובן גם חפצי בית ועיצוב פנים של פעם שלא לדבר על צריכה רעבתנית של תוכן רטרוספקטיבי בכל פורמט שהוא – דוקומנטרי, עלילתי ודוקודרמאטי (עיין ערך מדמן). הכמיהה לסושי אינה עולה על ההתענגות של קוטג’ תנובה של ה”אוטו הירוק” של המושבה. אפילו הסרט הכי טרי של טרנטינו, ג’נגו ללא מעצורים, אינו אלא טייק אוף על כל המערבונים שגדלנו עליהם בבתי הקולנוע השכונתיים שפסו רובם מעל פני האדמה…

לסיכום

הצורך לחזור להיות ילד חולם ומוגן הוא משאב בלתי נדלה שממנו אנחנו שואבים נחמה. כאשר עסקים רותמים אותו לטובת בניה של תשומת לב וחשק הם רק עושים שימוש במשאב קיים ואינם ממציאים דבר חדש. החדשות הרעות – אין חדש תחת השמש. החדשות הטובות – בפעם הבאה שתרגיש מנוצל כשמותג מסחרי יציע לך לאכול או להתלבש “כמו פעם” – אל תרגיש מנוצל…

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה