הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 48

החל ממרץ 2013

25 שנה לאחר שהפציע סרט המקור “מרי פופינס”, ואמילי בלאנט נכנסת לתפקיד הנפלא של הנני המעופפת עם מטריה. מה השתנה מאז ומה אפשר ללמוד מהזמן שחלף?

22/12/2018

כשציפייה נבנית לאורך זמן וברעש וצלצולים, אנחנו ממש מתוכנתים להתאכזב. לא זה המקרה עם ‘מרי פופינס חוזרת’. רציתי מאד להתאכזב כי אני בנויה ככה אבל הסרט היה מעל ומעבר לציפיות. אני מגדירה אותו כמאסטרפיס שלא נופל מהמקור. אחת ההפתעות היא דמותה של מרי פופינס. אמנם הסרט מפציע 25 שנים אחרי התקופה בה מתחולל הסרט המקורי, איפה שהו בשנות השלושים המדכדכות של בין 2 המלחמות, ואמנם האנושות התקדמה מאז הסרט הראשון, אבל עדיין מדובר באנגליה מעמדית של אדונים ומשרתים, ומרי פופינס היא עדיין נני עם תפקידים מסורתיים ובגדים מסורתיים של נני.

ובכל זאת, מייצגת מרי פופינס ערכים שלא היו מביישים את יו”ר שדולת הנשים הבינלאומית. לא שהיא הייתה מגישה מועמדות לכזה תפקיד. לא מתאים לה, למרי, להתחייב לתפקידי ניהול ומנהיגות. היא מופיעה בחיינו בשעת צרה ונעלמת “כשדלת נפתחת”. כלומר – כשהמשפחה מצליחה לזהות תקוה חדשה מתוך דלת שנפתחת עבורה.

הסרט החדש של מרי פופינס לא רק מתרחש 25 שנה אחרי הסרט הראשון. הוא נכתב, מה לעשות, עכשיו, יותר ממאה שנה מאז שנכתב הספר המקורי. ומתוך הפרספקטיבה הזו הוא מרשה לעצמו לעסוק בנושאים שפעם לא עסקו בהם. אבדן, אבל, שבירה ותיקון. אב המשפחה המשוחק בכשרון בידי בן ווישאו מרשה לעצמו להיות מלנכולי ולבטא את חוסר האונים שלו נוכח פטירתה של אשתו אם ילדיו, בעוד שהאב בסרט המקורי היה זכר אלפא, נוקשה ושמרן בדעותיו ומנוכר לילדיו. המעמדות קצת מתבלבלים, המבשלת פחות סמכותית, עורך הדין כמו גם המזכירה בבנק – שחורים ובקיצור – סרט שלכל הדעות נעשה ב 2017 – 18 ולא רגע אחד קודם.

אמילי בלאנו צילום:  Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage)

אמילי בלאנט. צילום:  Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage

אם נמשיך בקו הזה נגלה שהנשיות של מרי פופינס, זו שחוזרת, מתאימה לאישה שכולנו מחפשות ומבקשות להיות. אישה שהשתחררה מכל תסביכי הקרבן עשתה שלום עם כל המלחמות. מרי פופינס החדשה שנונה, מצחיקה, מלאה בתבונה ומודעות עצמית, היא בעלת הומור ויכולת לראות מרחבית את כל מה שהסיטואציה מציעה, ובכל זאת ולמרות הכל היא נעדרת ציניות – איך היא מצליחה, איש לא יידע.

זה שאנחנו, הצופים, רואים עד כמה יש לה אג’נדה פמיניסטית, לא מונע בעדה לסדר את חדר הילדים, לרחוץ אותם, לתת חפצים שבורים ותיקון ולטייל איתם בפארק. התפקיד שלה מסורתי אולם היא מפתיעה בכל צעד ושעל בנשיותה הכריזמטית והאסרטיבית. אז מה הקסים אותי במרי פופינס החדשה ובמה היא מוסיפה לי על פני דמותה המגולמת בידי ג’ולי אנדריוס המושלמת, גיבורת הילדות שלי?

קודם כל, מרי פופינס לא נכנסת לקונפליקטים. פרינציפ. לא מעניין אותה לריב ולהתמקח. מבחינתה זה בזבוז זמן. היא דעתנית ובמקום שמתחיל לתסוס ויכוח או מרד, היא חותכת ומחליטה. נכון, גם על ה’אחרים’. אין לה סבלנות לתבוסתנות. פופינס מובילה את הקונספציה שהכל אפשרי, אפילו מה שבלתי אפשרי. אין לה סובלנות לטיעונים שמוציאים את הרוח מהמפרשים והיא מצילה את המצב שוב ושוב – בכל פעם שמישהו עומד להרים ידיים בין אם מדובר בילדים או באב המשפח, כאמור בן וישואו הרגיש והאבוד.

אמילי בלאנו צילום:  Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage)

צילום:  Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage

ההדגמה הראשונה היא האמבטיה שהיא משכנעת את הילדים לעשות למרות שהם בודקים את הגבולות שלה ומספרים לה על נהלים אחרים שהיו קיימים בזמן שאימם הייתה בחיים.

החוויה שהיא מאפשרת להם לחוות ברגע שהם נכנסים לאמבטיה, והחוויה שהיא מעניקה להם כשהאגרטל העתיק של אימם נשבר – מבטאים את הרשות שפופינס נותנת – לתת דרור לדמיון.  כמו בסרטי פנטזיה רבים, יש פה בדייה. ברור שהאמבט לא מעביר אותם לאוקיינוס קסום בו אפשר לנשום תחת המים ולפגוש חיות אמפיביות חברותיות. ובכל זאת ברור לנו שכאשר הופכים אמבטיה להרפתקה – אפשר למוסס התנגדויות ולקלח גם את העקשנים שבילדים.

אם נמשיך הלאה, היא קצת יהירה ושחצנית, וזה מה שהופך אותה למעניינת ואפילו אנושית. היא די מחזיקה מעצמה, לא מסוגלת להתעלם מבבואתה במראה ובהמשך לאהבתה העצמית היא רודנית לא קטנה ואפשר אפילו לומר קונטרול פריקית. אבל זוהי רק תפאורה. התפאורה נועדה להגיש לנו את הרגעים בהם היא קצת מועדת, מאבדת את השליטה הטוטאלית ונותנת למשהו אחר, ספונטאני ולא מתוכנן, להיכנס פנימה.

אמילי בלאנט, באחד הראיונות, מכנה את זה “היכולת לאפשר לדברים לא מתוכננים לערער ולו במקצת את המאסטר-פלן (תכנית העל) שלה”. אחד השיאים של הסרט הוא השיר “where the lost things go” (המקום שהדברים האבודים הולכים אליו, בתרגום חופשי). מרי פופינס קולטת שהילדים לא מצליחים להירדם כי הם מתגעגעים לאימם. בכלל, מצבו הכלכלי והנפשי של האב הופך אותם מילדים שכל מה שמעניין אותם זה לשחק, למודאגים וחרדים. השיר שפופינס שרה מאפשר להם לראות את האבדן שלהם באור חדש. על פי פופינס הדברים האבודים לא נעלמים באמת, הם נמצאים אך רק שינו מקום והם מתעתעים בנו ומתחבאים מאתנו אבל הם חיים בסביבתנו רק באופן ומיקום שונים.

אמילי בלאנו צילום:  Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage)

 צילום: Mike Marsland/Mike Marsland/WireImage

השיר שמצליח לתת לילדים לראשונה מאז אבדן האם תחושה של ‘יש’ מאפשר להם להירגע ולהירדם. השיר הזה הוא האקוויוולנט של “feed the birds” מהסרט המקורי. גם בו סבלו הילדים מנדודי שינה. פופינס מוצאת את כדור הזכוכית בתוכו מיניאטורה של כנסיית סנט פול. היא הופכת אותו ומערבלת את היונים הזעירות במים שממלאים אותו… משם היא מספרת לילדים על האישה שמוכרת פירורים בשני פני לשקית, כדי להאכיל את היונים של סנט פול.

השיר מרגש כי הוא מדבר על כסף אך מהאספקט הרגשי שלו. שני פני הם דבר כמעט חסר ערך אלא אם כן מוציאים אותם על מזון לציפורים רעבות שהקן שלהן ריק, ומשלשלים אותם לכיסה של זקנה ענייה שכשעוצרים לרגע להבין את העסק שלה, קולטים שהיא אוספת פירורים ומכניסה אותם לשקיות. שובר לב וקסום. שיר על חמלה אינסופית שגם מעורבבים בו קצת מסרים דתיים (למרות שאנחנו לא רואים את הקדושים – הם מחייכים כשמישהו קונה שקית פירורים).

בשני המקרים פופינס חורגת מה’תכנית’ שלה ונותנת לנו להציץ למקום החם והרך שיש בליבה. שיא נוסף סובב סביב הקערה שנשברה. הקערה שהייתה בעלת ערך סנטימנטלי מקבלת מקום מרכזי בסיפור כסמל ללב שבור מחד ואיחוי השברים מאידך. בתוך עולם דמיוני (איך לא) מובילה פופינס את החבורה העליזה לדודתה טופסי שמתקנת הכל. מריל סטריפ שמגלמת את הדודה האקסצנטרית, דופקת את אחת מהופעות חייה.

מרי פופינס צילום מהסרט

צילום: מתוך הסרט מרי פופינס

היא מטרוללת לחלוטין עם כל מיני מסרגות מתכת בשיערה ואביזרים הזויים רובם ככולם הולמים אותה ומתחברים לכדי לוק אופנתי מנצח ובכל זאת היא נסערת על כך שהם הגיעו לבקש ממנה שירות תיקונים ב’יום רביעי שני’. בימי רביעי שניים ביתה מתהפך עליה ועולמה מתהפך עליה כמו צב על גבו. השיר המטורף שהיא שרה הוא קריצה ואפילו הצדעה לכך שנשים לפעמים רק נראות מעורערות וחסרות אונים אך למעשה הן תמיד בעניינים ויש להן הרבה דרגות חופש לבחור את המסלול אותו הן מבקשות.

בין מרי לטופסי ברור שיימצא פתרון פרקטי ושפוי, והקערה תתוקן.

כדי לא להישאר צדקנית מסתבר שמרי פופינס צריכה גם לצחוק ולשיר ולרקוד. היא מופיעה ברויאל דולטון מיוזיק הול (שזה בית החרושת של הקערה השבורה, שהרי כל הפנטזיה מתרחשת בתוך הקערה עצמה) ומביאה שואו שלא היה מבייש שום פרפורמרית של קברט בברודווי או בהוליווד.

מרי פופינס צילום מסך

צילום: מתוך הסרט מרי פופינס

בשורה התחתונה, ולמרות שהקסם של מרי פופינס כולו מבוסס על מטפלת מכושפת שמופיעה על זנב עפיפון ונעלמת כשהיגון מסתלק מהמשפחה, מדובר בתירוץ. מרי פופינס היא הכל מלבד נני. היא מנהיגה כריזמטית, מפרידה בין עיקר לטפל, מסוגלת לקבל החלטות תחת לחץ ולהפעיל אחרים. היא נערצת ואוהבת חברה ואנשים ויש לה כמה עולמות מקבילים שבכל אחד מהם היא הפייבוריטית.

היא רומנטית אבל יש לה גבולות והיא סוג הנשים שלא תרצה לפגוש בסמטה אפילה כי היא חזקה ממך ולא כדאי לך להסתבך איתה. באופן מאד מוזר היא גרסה אחרת של וונדר וומן, בלי האקססוריז והנשק, אבל זה מה שהיא. היא מגיעה לסדר את העניינים ולעשות שלום במקום שיש סערת רגשות, בלבול וחוסר אונים. ולא, אין מה להשוות אותה לסופר נני כי היא נכנסת עד צוואר לתוך המשפחה ועוברת יחד אתה את כברת הדרך ואת ההרפתקאות.

וכן, הייתי רוצה להיות מרי פופינס ושתהיה לי מרי פופנס כזו כילדה. אולי בגלגול הבא.

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה