הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 39

עוקבים: 5

החל ממרץ 2013

אנשים אשר אינם הורינו פוגשים אותנו בצמתים ומשפיעים עלינו. לפעמים כמעט באורח בלתי מודע. לפעמים הם זרים מוחלטים. האם השפעתם נכפתה עלינו או שאנחנו היינו אלה שפתחתנו להם פתח? אני מאמינה בשיווי משקל בין נסיבותיות לבין בחירה. ובכל זאת הבחירה בעלת משקל גדול יותר. למעשה – כאשר התלמיד מוכן, כך אומר הפתגם, המורה יופיע.

21/04/2013

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי. אנשים שחלקם בכלל דמויות צללים, מאחורי הקלעים.

נרשמתי לארכיטקטורה בגלל אן ראנד והמעיין המתגבר שלה. ביום של הבחינה ברישום הברזתי כי לא רציתי ללכת לעתודה. פחדתי להפסיד את חווית הנח”ל. רציתי לחוות את החיים בקבוץ. נכון היו החבר’ה אבל בעיקר השיר של נעמי שמר ‘ בהיאחזות הנח”ל בסיני”. דמיינתי את עצמי כחיילת שצמתה מונחת על גבה.

בגרעין היו אלה שיותר ואלה שפחות. לדעתי אין צורך להסביר. לכל אחד יש אותם בחייו. אחת מהאלה שיותר, בואו נאמר – הרבה יותר – אמרה לי פעם, כששאלתי אותה מה תרצה ללמוד אחרי הצבא את מילת הקסם: “תקשורת המונים”. לא הבנתי אז מה זה ודמיינתי המוני אדם מהופנטים הולכים שבי אחר מנהיגה חשוכה. אחריה. הדימוי נחרט בליבי הצעיר. ברור שכאשר הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, ולא ארכיטקטורה, אחרי השירות הצבאי, החריטה השתחלה לשם. כשסיימתי את התואר הראשון נשאלה השאלה איזו פסיכולוגיה אלמד לתואר שני. היה כמובן הסקס אפיל של המגמה הקלינית אבל היה עוד משהו שצץ מתקופת הילדות המוקדמת. האשה מהטלוויזיה.

בילדותי המוקדמת חייתי עם הוריי בחו”ל. בטלוויזיה, שהיתה כמובן שחור – לבן, היתה פרסומת אחת שהייתי מצפה לה בכיליון עיניים. האשה בפרסומת החזיקה את קופסת אבקת הכביסה בפוזה דרמאטית ודיברה בשבחה. לאחר מכן ניגשה לכביסה לבנה שהתייבשה על חבל בחצר ירוקה, מיששה את הבד וחפנה בו פניה בעונג לא יתואר. הבד ניצנץ כביכול באבק קסמים כמו זה של טינקרבל. וכילדה מאד קטנה רציתי להיות האשה שמסוגלת להפוך אבקת כביסה למעשה כשפים.

בצומת ההחלטה, ובעקבות דמותה, כמובן באופן כמעט לא מודע, נרשמתי לתואר שני בפסיכולוגיה תעשייתית – חברתית. ניסיתי את מזלי בייעוץ ארגוני אבל אשת הקסמים שהיתה, אגב, סינית עם תסרוקת גבוהה כי הפרסומת שודרה בסינגפור, המשיכה לפקוד אותי במחשבותיי ולהעביר לי את המסר שנועדתי למשהו קצת שונה.

נסעתי לכנס פסיכולוגיה ארגונית באנגליה ושם, באחד הפורומים, הבנתי שהמשהו ה’קצת שונה’ הזה קרוב מאד למה שאני עושה, רק שהוא יותר יצירתי. כזה שקשור בסיפורים שאנחנו אוהבים לספר, בהגזמות שאנחנו אוהבים להגזים ולשמוע כדי להעביר נקודה מסויימת.

פתאום הכל הסתדר. תקשורת המונים. זה מה שההיא מהיותר שווים חרטה במוחי. נכון. תקשורת המונים זה לא המוני אנשים מהופנטים אבל זה משהו אחר. מרגש לא פחות. זה אדם אחד מול מדף אבקות הכביסה, שמחפש שיעזרו לו במה לבחור…

חזרתי ארצה ועל השולחן חיכה לי גזיר עיתון שגזר לי חבר: “למשרד פרסום דרוש פסיכולוג”. השנה היתה 1990 והמילה “פלנינג” טרם יובאה לישראל. התחלתי לעבוד בטמיר כהן. לא הבנתי דבר בפרסום מלבד מה שמניע אנשים, מה מעייף אותם, מה מגרה אותם.

זהו אינו מסמך ביוגרפי ולכן אדלג מעל דמויות שצרבו עבורי סימני דרך מקצועיים. אעבור לדבר שוב על טלוויזיה. המכרז להשקת ערוץ 2 והקמפיין של קסטרו. כן. המעיל. בעבודה על קסטרו הבנתי שהאשה עושה את המעיל ושהקמפיין צריך לדבר עליה ועל השקפת עולמה כמובילה ולא שורדת. אישה מנהיגה, ולא בגד. בקמפיין “כולם ב – 2″ הבנתי שטלוויזיה איננה רצף של שידורים אלא מדורת שבט. קומזיץ, ולא מסך.

ואז, בשפגאט אלגנטי – אני עוברת לרגע שבו הציעה לי גלית בן שמחון, כעבור תשע שנים לעבוד בטלוויזיה בלווין, לימים yes. ההצעה הגיעה בחטף, באופן כמעט אימפולסיבי. זה היה רגע מכונן כי הרגשתי שהגיע רגע לו חיכיתי והתאמנתי כל חיי.

הטלוויזיה היתה הזדמנות לספר סיפורים שמשוועים לצאת מהפלקט לעולם של תוכן. בחברת yes הבנתי שטלוויזיה מיועדת לשחרר אותנו מהיום יום האפרפר ולשאוב אותנו לחוויה אסקפיסטית שהקולנוע משמש לה מעין מטאפורה. חוויה ולא טלוויזיה. האשה מאבקת הכביסה וההיא, מתקשורת ההמונים כבר לא היו שם אבל התלם שהן חפרו עבורי היה שם, ובתוכו התהלכתי.

פתאום הפסקתי לראות מוצרים, ראיתי אנשים מהצד השני של המתרס מחפשים סיבות, משלים, דוגמאות והדגמות כדי להבין מדוע חייהם עם המותג יהיו טובים יותר. וראיתי את עצמי כמי שקיבלה את התפקיד לחשוף את הדוגמאות והנרטיבים הללו. לביים את הרעיון הבא של אבקת כביסה.

בעיני זה תפקיד חשוב, למרות שתחום הצרכנות והפרסום מוקצים לעיתים מחמת מיאוס. לי זה לא מזיז כי בתוכי אני מבינה עד כמה הוא בסיסי ואמיתי וחיוני לנו לא פחות מעולם החינוך והאמנות.

ההורים מטביעים בנו חותם. מעניין לראות שקיימת עלילה מקבילה בה אנשים, לעיתים זרים, חורטים בנו חריטות בצמתים וברגעים מכוננים.

הם שם לא כדי לעשות לנו טראומות אלא להיפך. להציע לנו דברים שאנחנו באופן לא כל כך מודע מזמנים לעצמינו מתוך האפילה.

יותר ויותר מתחוור לי שארוע אבקת הכביסה יילדה מתוכי משהו שהיה שם קודם. רדום, לא מעובד, ראשוני ובכל זאת שלי ומשווע לסדק כדי לפרוץ. יותר ויותר מסתבר ש’מתקשרת ההמונים’ שבי (יה, איזה מושג מיושן) חיכתה לאות שהגיעה, אולי בגלל המבנה הנפשי שלי, חסכיי וקימורי התודעה שלי, בדמות אדם חזק, מלח הארץ, דומיננטי, מבית אמיד שנעלם מגרעין הנח”ל לפני הגיוס, והותיר בי רושם עז. אני הייתי זו שבחרה לקחת ממנה את מה שנתנה, והיא הופיעה כשהייתי מוכנה.

כשתלמיד מוכן המורה מופיע - פתגם בודהיסטי

אוסיף עוד דמות אחת. חברה טובה. שחרטה עוד חריטה. “את לא באמת צריכה לעבוד, את יודעת” טענה באחת מפגישותינו בהן התלוננתי על השיעבוד שלי ליום העבודה. “אנשים לא שוכרים את שירותייך בגלל שירותייך” אמרה לי והותירה אותי בהלם מוחלט. לא רק הלם כי אם תחושה כבדה שאחת משתינו טועה טעות מרה.

כיום, אחרי שנים שהאמירה שלה היתה תלויה באוויר מעל מצחי אני יודעת לומר שאמנם אני ממשיכה לעבוד מבוקר אור עד אור כוכב, אבל רק אני יודעת שהיא צודקת. אני לא מוכרת רק מלים ולא רק רעיונות. יש  משהו בנוכחות האנושית שלי שמייצרת מקום ונפח לסוגיה אשר לשמה מתקיימת עבודה כלשהי. לקוח מגיע אלי עם שאלה או אתגר ואני זו שבונה זירה להתלבטות. לא משנה כמה שקפים ונקודות חשובות אאיר – בסופו של דבר מה שקובע זה הדיון שמתאפשר או שלא מתאפשר, היכולת לדמיין, האפשרות לתת צ’אנס לתרחישים שונים ומהפכניים יחסית לאלה שמתקיימים בשגרה.

כל זה קשור בסופו של יום לקשר בין אנשים ולאפשרויות שהם פותחים זה בפני זה. שותפות והשראה. ואז נשאלת שאלה חדשה הקשורה לחיפוש הדבר הבא שעלי לעשות, אם בכלל. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר…

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

למה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו מתרפקים על העבר?

אנחנו לא מתגעגעים לתום או לפשטות. זהו אינו הסבר טוב מספיק. אנחנו מתגעגעים לעצמינו כפי שהיינו כילדים. להיות ילדים פירושו שני דברים שהולכים ומתמעטים עם שנות ההתבגרות לאורך חיינו. להיות ילד פירושו לקוות להיות ילד זה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה