הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 43

עוקבים: 7

החל ממרץ 2013

התמכרות תמיד נתפסת כבעיה שנופלים לתוכה במקרה ואז קשה להיגמל ממנה. אבל קיים משהו לפני הנפילה. ההתמכרות, גם אם היא לכאורה לחמרים או למערכות יחסים אינה אלא שחזור של סבל מוכר שקשה לנו לוותר עליו לא כי אינו סבל, אלא כי הוא מוכר וידוע ומאפשר לנו להישאר באזור הנוחות, בבית.

08/04/2013

יש דבר כזה…

במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה אחרת בעידן המודרני נוטה ישראל לפתור את הבעיות שלה בשיטה של מלחמה. כי, מן הסתם, זה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. כאשר כל מה שיש לך זה פטיש, אומר הפתגם, כל בעיה נראית כמו מסמר. וישראל, מאבחן אותנו מעוז, הכי יודעת להילחם. כל הכבוד לצה”ל לא נולד סתם ככה. יש לנו צבא חזק, גנרלים חזקים ובזכות הפייטריות הזו אנחנו, עם ישראל, עוד פה. בציון בפרט ועל כדור הארץ בכלל.

השאלה היא מדוע אנחנו נאחזים בדפוס הזה גם כאשר המציאות אינה תובעת אותו או במלים אחרות – מדוע אנחנו מעודדים מציאות שבסופו של יום כן תתבע ותדרוש תגובה אלימה מלחמתית, ומדוע אנחנו תמיד חושבים שאחרים תמרנו אותנו למציאות זו. מדוע הדראמה של ‘מלחמה של אין ברירה’ או ‘קרבן שנאלץ לתקוף” היא אחת הדראמות העיקריות שסביבן סובב ציר חיינו?

רעיון ההתמכרות לאלימות או בכלל, להתנהגות הרסנית, הוא בעיני השורש לבעיות זהות עמוקות. אחת הסיבות שקשה להיגמל מהתמכרויות היא לא רק ההתמכרות עצמה – מנגנון קשיח ועיקש. הסיבה העיקרית להשאר מכורים, לא משנה למה, היא שרוב המכורים אינם מודעים לכך שהם מכורים.

קל יותר וקל פחות לאבחן

ההתמכרויות שהכי קל לאבחן הן התמכרות להתנהגות של הרס עצמי שמערבת כימיה –  שתיה, עישון ושימוש בסמים. זה לא מקל על הגמילה אבל אי אפשר להיגמל בלי להודות בבעיה. היא ניכרת וברורה לעין. לעומת זאת, התמכרות לאלימות, השפלה וקורבנות היא התמכרות שלפעמים, ואולי ברוב המקרים, קשה כלל לזהות ולהודות בכך.

הריפוי הוא וויתור על סבל מוכר
כדי לצאת ממערכת יחסים שיש בה אלימות פיזית או מילולית, התעללות כזו או אחרת, הקרבן חייב להבין שהוא בוחר את המערכת הזו מתוך מניעים שיש בצידם רווח. לעיתים הרווח מאד קשה להגדרה. לא מדובר באושר גדול או בהנאה פשוטה. מדובר בהתיידדות רבת שנים עם סבל מוכר.

סבל שאנחנו מכירים משאיר אותנו באזור הנוחות שלנו כי אנו יודעים לנבא אותו, מכירים את הצעדים של מחול השדים, מכירים את עצמינו ואת גבולות הסבל שלנו, מכירים מקרוב את הכאב, העלבון ואפילו את שיפוע ההתאוששות.

מכורים לסבל עשויים להיות נשים מוכות, גברים מושפלים, עובדים שרגילים להינזף ואפילו להגיע באופן קבוע למצב של פיטורין, או סתם אנשים שרגילים לכך שהסביבה תוקפנית כלפיהם, ‘נטפלת’ אליהם, כביכול.

אחד הסמפטומים להתמכרות היא ההסתרה. הכחשת הסנדרום. הוא היה עייף, אני הרגזתי אותו, הזמנתי את זה, הוא איבד שליטה, זה היה חד פעמי, זה קרה בעבר ומאז עד אתמול זה לא קרה. זה בעצם לא קורה.

קליפ של עמותה בריטית בשם refuge מעלה קמפיין המציג בחורה מוכה שמדריכה אותנו, מעל גבי היוטיוב, כיצד להסתיר את החבורות באמצעות איפור. 65% מהנשים המוכות מסתירות זאת. אל תכסי את זה מבקש הקליפ.

אבל האם הן לא מסתירות זאת גם מעצמן?

embedded by Embedded Video

הסכסוך, אותו מבנה מנטאלי. כמעט בדיוק

הסכסוך הישראלי פלסטינאי ארוך מכדי שאפשר יהיה להסביר אותו במושגים של שטח, גבולות, מי התחיל, מי היה פה קודם.

דבר אחד ברור: מישהו מפיק ממנו תועלת. תועלת מעוותת ויקרה, כזו שמשלמת בחיי אדם. ובכל זאת תועלת. כל מחשבה על שלום שעלתה עד כה נדחקה לקרן זווית ונשאבה לתוך השגרה. שגרת המלחמה והסכסוך. תמיד היו אשמים. הערבים, הממשלה, הימין, אבל זה אף פעם לא היה אנחנו כעם מגובש שצריך את זה. צריך – באופן לא מודע. צריך את הסכסוך ואת כל המערך הנפשי תרבותי חברתי שהוא סופח ומגיש לנו על מגש הכסף – כדי להישאר מי שאנחנו. כדי להגדיר את עצמינו.

מהלך תקשורתי צעיר ושונה מהמהלכים שהיו עד כה מדבר על הצטרכות מוכחשת לקונפליקט עם הפלסטינאים. קצת, בזעיר אנפין, כמו הגברת המוכה ששמה מייקאפ ותחזור לבעל המכה, כך גם אנחנו. מלקקים את הפצעים אחרי כל מהמלומה לא רק כדי להתאושש ממנה אלא כי התרגלנו ללקק פצעים. כי הפצע מחבר אותנו להרואיות שלנו, לחמלה שאנו חשים כלפי עצמינו, לחווית הלכידות ולהתרוממות הרוח שרק שיר שאחרי המלחמה יכול להעניק.
נכון. האמירה קונטורברסיאלית אבל אם נעצור ונחשוב, היא נכונה.
בואו נסתכל על המרכיבים הכי קטנים מהם עשויים חיינו, כאלה שמספרים את הסיפור שלנו ומגדירים את מי שאנחנו:
השירים, הנצחונות, הגיבורים, המלחמות, השואה, תחושת הצדק, תחושת הנירדפות להמשיך? טוב. אז גם האחדות כנגד אויבים משותפים, השמאל והימין, הצבא, הגבורה והשיחות של ימי ששי. וזו רק טיפה בים הגדול של להרגיש שאנו מי שאנו.
המהלך נועד לטלטל את אזור הנוחות – אותו אזור של כאב מוכר וידוע. את הבית.

זהו למשל קליפ שמדבר על המיתוסים שמגדירים את מי שאנחנו. במלים שלי: הנרטיב שלנו. הסיפור שאנחנו קושרים אליו יותר מאשר אנחנו קשורים לירושלים. או לרמת הגולן.

embedded by Embedded Video

איך נגמלים מהתמכרות לסכסוכים?

התנאי הראשוני הוא לפשוט את התירוצים.

להודות בהם. כמו שאומרים באנגלית to own them .

באמת ובכנות. יש לנו בעיה. נכון , היא התפתחה בשל סיבות הגיוניות. נכון – היו תקופות ואירועים שהיינו באמת קרבן הנסיבות. למדנו על בשרנו את אמנות הקרבנות ולימדנו את עצמינו להשתמש בחרבות ורובים כדי לעמוד על זכותנו להילחם מלחמה הוגנת. אבל מעולם לא עצרנו לשאול ולשקול מדוע הפכה המלחמה מנת חלקנו וחילחלה לתוך הגנים שלנו כעם וכאומה. כפתרון וכשיטה שאנחנו ממהרים לנקוט.
ולכן, ההודאה האמיתית, כזו שאולי תגרור אחריה כעס ומדון, הינה הכרחית ונחוצה כמסדרון דרכו אפשר להגיע לשינוי ממשי –  שינוי שיוביל אותנו לאותו שלום של אין ברירה שגרוסמן תבע ושאובמה ציטט ושרבים מאיתנו מזדהים איתו.

ולו בכדי לחיות באמת אחרת, לא רק מבחינה גאורגפית או פוליטית. אלא לעבור מסד הקורבן – מקרבן לשיטת חיים אחרת, כזו שנכונה להתמודד עם שמחה חדשה אבל יותר חשוב – עם סבל חדש פחות מוכר ופחות ידוע.

כי עם כל טוב חדש מגיע הרע החדש. ואז, באמת, נראה אותנו!

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

למה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו מתרפקים על העבר?

אנחנו לא מתגעגעים לתום או לפשטות. זהו אינו הסבר טוב מספיק. אנחנו מתגעגעים לעצמינו כפי שהיינו כילדים. להיות ילדים פירושו שני דברים שהולכים ומתמעטים עם שנות ההתבגרות לאורך חיינו. להיות ילד פירושו לקוות להיות ילד זה...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה