הבלוג של atara

atarab

פלנר אסטרטגי. מתמחה בזהות תאגידית ומיתוג. והטמעתו בארגון וסביבתו. או במלים אחרות - למה המקום הזה שקוראים לו 'העולם', צריך אותך ודווקא אותך.

עדכונים:

פוסטים: 58

החל ממרץ 2013

ננה שרייר הצטלמה לכבוד יום האשה עם גברים חשופים בפרסומת פרובוקטיבית שעוררה סערה ברשת. אילו יחסי הכוחות היו הפוכים כבר היו זועקים: “החפצה!”. לגיטימי. לא לגיטימי? תחליטו אתם

07/03/2018

אני נתקלת בפוסט של ננוצ’קה האישה והמסעדה בזו הלשון:

“אני אוהבת בשר.
השנה האחרונה הייתה שנה של מהפכות נשיות, תיבות פנדורה הלכו ונפתחו זו אחר זו. כל תיבה והשרצים שלה. ב-2018 מותר גם לנו הנשים לדבר על האהבות שלנו. בלי שמגלגלים לנו עיניים, בלי שקוראים לנו בשמות, בלי שמדברים עלינו מאחורי הגב, ואם כן – אז רק בגלל שהיינו אמיצות ללכת אחר הלב שלנו, התשוקות שלנו.
אני ננה, ואני אוהבת להיות אישה. החלטית, סקרנית, רגישה, אמיצה, אימהית.
אני ננה, ואני אוהבת בשר.
לא על הצלחת.
#יוםהאישה

וזה שולח אותי לכמה מחשבות. לפני שנהייתי צמחונית חגגתי יום הולדת בשרי במיוחד בננוצ’קה. אני כבר חמש שנים צמחונית אבל מזדהה עם מה שננה כתבה. אני כבר לא אוכלת בשר אבל אנחנו הנשים אוהבות-בשר-שלא-על-הצלחת יותר ממה שעדיין מותר לנו לחשוב. כלומר,  גברים, וגברים במובן הכי בסיסי ואינסטינקטיבי ובשרני שיש. זה אכן מתנגש עם המון תיבות פנדורה ומהלכים שאנחנו מובילות לאחרונה ומשאיר אותנו מבולבלות וסותרות את עצמינו, אז על זה אני רוצה לדבר. אנחנו מבולבלות. מצד אחד, עשינו כברת דרך הרחק הרחק מהמקום הנדכא ההוא שאפשר לגברים בסביבתנו להציק לנו. לזרוק לנו הערות מיניות ולגעת בנו. זה התחיל בתנועה הפמיניסטית והתפתח לעוד ועוד מהלכי שחרור נשי, העצמה נשית ואג’נדות עד ל-time’s up ולקמפיין metoo# שיפה לעצור פה ולא לשנן אותם שוב.

ננוצ'קה צילום פייסבוק

הם היו ועודם חיוניים לנו. הם מחוללים שינוי שאנחנו בעיצומו וטרם השלמנו אותו. רק שלשום בטקס חלוקת פרסי האוסקר אמרה פרנסס מקדורמאנד, במעמד קבלת הפרס עבור השחקנית הטובה ביותר, יש לי רק שתי מלים לומר: inclusion rider והכוונה, למי שרץ לגגל את זה, היא סעיף בחוזה של כל שחקן אל מול חברת ההפקה, שעל פיו מתחייבת החברה המעסיקה להבטיח הגוונה צודקת למגדרים השונים.

בהקשר לננה, שהצטלמה עם הגברים החשופים, חייבים להודות שעשינו דרך ארוכה מאז שהיה לגיטימי להחפיץ אותנו. אוי לו לגבר שיראה בנו אובייקט מיני והנה ננה מדברת על התשוקה שלה לגברים במשפט ששודד אותם מזהותם כי הוא מתייחס לחומר הגלם ממנו הם עשויים הלא הוא “בשר”. זה שלא על הצלחת. נכון. לנו מותר ולהם לא. אבל השאלה הנשאלת היא לא מה מותר ומה אסור אלא מה אנחנו רוצות? מה אנחנו מבקשות לחולל בעולם? כרגע אין תשובה, לא על הצלחת ולא מחוצה לה. דיכוי המיניות לטובת עולם מנומס? אפליה מתקנת שמרשה לנשים להתייחס לגבר כאל אובייקט מיני ואוסרת על גברים לעשות כן?

נראה כי ננה בחרה באפליה מתקנת. הפוכה. כלומר, מותר לנשים להתייחס לגברים כאל בשר, כשההיפך הוא אוי ואבוי. בפרסומת של איטלסופה מציעה לנו להכניס איטלקי צעיר הביתה. אילו היתה זו איטלקייה כבר היו רצות פה תביעות ייצוגיות חבל לכן על הזמן.

אנחנו בעיצומה של מהפכת זכויות והמהפכה הזו שולחת אותנו לחקור כל מיני זוויות של מושג ה”גיוון” בין אם מדובר במגדר מיני, ייצוג אתני, זכויות שקשורות במיניות וזכויות שקשורות בהעסקה ושכר, התפלגות צודקת של הכללת בעלי צרכים מיוחדים בסט קולנועי או בעבודה ועוד. האם נגזור על עצמנו, הנשים, להיות לוחמות כל חיינו בכל אספקט? נקפיד בכל רגע ובכל מצב לספור את הנשים בחדר כדי לשמור על גחלת הצדק? נעקוב אחרי פליטות פה של גברים שלמשל, אם נחזור לטקס האוסקר, מעדיפים להימנע מלציין כל עובדה הקשורה ל’איך ומה נשים לובשות על השטיח האדום’ כי זה לא פוליטיקלי קורקט? האם העמקנו את המחשוף עד לפופיק כדי שאסור יהיה לראות שהעמקנו את המחשוף עד לפופיק?

פרסומת גבר על ספה

האם אנחנו מעצבות לעצמנו עולם משעמם, נוקשה, ספרטני ורודני, שמכתיב כללים ברורים וחד גוניים לנתיניו? עולם של אסור ומותר שנולד מתוך הבלחה דמוקרטית על חופש אבל יצר במו ידיו דיקטטורה של טהרנות והאם בנינו לעצמינו כלוב? אנחנו מבולבלות, כי לא ברור לנו באמת מה פירוש שחרור אמתי של האישה ושבירת תקרת הזכוכית. האם זה אומר שאנחנו צריכות להתחיל לעשות גרעפסים אחרי שתיית בירה? האם זה אומר שמותר לנו לאכול כמו חזירות? או שעלינו להעמיק את ההבדל בינינו לבין הגברים, ולהעמיק ואת ה”נשיות” שלנו  ואם כן – האם אנחנו לא מוותרות על מטרות המהפכה ששואפת לצמצם פערים ותהומות בין נשים לגברים?

לדוגמא, תגידו לי אתן אם זה טוב או רע: חברת “פפסי” עומדת להוציא חטיף מיוחד לנשים. מחקרים מראים את מה שכולנו יודעות, גברים אוכלים חטיפים מלוחים (דוגמת דוריטוס), ברעש, תוך ליקוק מתמיד של האצבעות ו”שתייה” של הפירורים שנותרים בסוף, למטה, בשקית. נשים לא. אז החברה עומדת להשיק חטיף ידידותי לנשים שכפי הנראה לא יידבק לאצבעות ואולי יעשה פחות רעש כשלועסים (לועסות), אותו ויתכן שגם ישאיר פחות פירורים בשקית. אנחנו הנשים נוכל לאכול אותו בלי ללקק אצבעות ולעשות רעש ולשאוב פירורים. כלומר – לאכול במה שהסבתא שלנו קראה “נימוס”.

אנחנו יכולים רק לנחש שאלה הפרמטרים שהחברה תעבוד איתם כדי לפנות לקהל יעד נשי ואני שואלת – האם מדובר בניצחון נשי על הריבונות הגברית או שמדובר בכניעה של המין הנשי לסטראוטיפ המאופק והכנוע של האישה כיצור “לא רעב”? האם אנחנו שוברות חומה אחת ובונות חומה חדשה של פסאדה כי, איך לומר, אנחנו מבולבלות? כן.

עוד מהבלוג של atara

הסיפור כאריזה של מידע

אחרי הרבה מלים, אסטרטגיות ובריפים הנחתי את העט. העט הוירטואלית כי מזמן זו כבר לא עט אלא מקלדת מתקתקת. וחשבתי עד כמה הסיפור הזה שאנחנו קוראים לו "נרטיב" כדי שהוא יישמע יותר מקצועי ופחות אינטואיטיבי, הוא למעשה התרמיל הטוב...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

התמכרות לאלימות יש דבר כזה

יש דבר כזה... במאמר מטלטל שפורסם ב ynet בדצמבר האחרון, מדבר פרופ’ זאב מעוז על כך שמדינת ישראל מכורה לאלימות. במאמר שסוקר את הטריגר לכל מערכות ישראל, מראה מעוז כי יותר מכל אומה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

כשהתלמיד מוכן, המורה יופיע

ברור מדי לקבוע עובדה כי ההורים הם אלה שמשפיעים עלינו. השאלה המעניינת היא מיהם האנשים הנוספים שעשו כן, ובזכות מה נקנתה השפעתם עלינו. כשאני מסתכלת על חיי, מתבהרות לי תביעות אצבעותיהם של אנשים שיצרו צריבה משמעותית בליבי....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה