הבלוג של אסיה

אסיה

אסיה מפתחת שיטת "חדר כושר רוחני" לשדרוג החיים ממצב של אכזבה ותסכול, למימוש הפוטנציאל בליווי ליצירת חופש ושמחה. אחת מאבני היסוד של אסיה בכל שנות עבודתה בתחום זה, אבחון שורש בעיות, טיפול נקודתי המשחרר חסמים נפשיים... +עוד

אסיה מפתחת שיטת "חדר כושר רוחני" לשדרוג החיים ממצב של אכזבה ותסכול, למימוש הפוטנציאל בליווי ליצירת חופש ושמחה. אחת מאבני היסוד של אסיה בכל שנות עבודתה בתחום זה, אבחון שורש בעיות, טיפול נקודתי המשחרר חסמים נפשיים כשהדגש בשמירת איזון תוך נטרול מחלות ותופעות לוואי. פסיפס רחב של שיטות טיפול עומד לרשותה ובניהם: אבחון ע"פ חכמת הפרצוף והתמונה, תקשור, הילינג קבלי, פתרון חלומות ורפואת הרמב"ם. ה"אני מאמין" שלה בעבודתה הוא היחס האישי והאמיתי לכל אדם כשבעיניה כל אדם הוא עולם ומלואו.

עדכונים:

פוסטים: 90

החל מאפריל 2010

כן היא אחות במקצועה ויודעת ומבינה כל שלב במצב הזה, כך שאי אפשר להסתיר ממנה, היא בהחלט יודעת לקרוא את כל שמעדכנים בגיליון הרפואי . . .

01/08/2011

יום חמישי ה- 28.7.2011 מוצאת עצמי נוסעת לבאר שבע מגיעה לבית חולים סורוקה עולה לקומה רביעית מחלקה פנימית ב’ חדר מס’ 9. עושה צעדי אט, אט נכנסת לחדר מביטה אל עבר המיטה מימין ורואה אותו שם. מיד הופיעה מולי תמונתה של סבתי ז”ל, בדיוק אותו הדבר. עיניים עצומות צינורות מחוברים בכל מקום אפשרי, הלשון קשורה שקיות אינפוזיה, זונדה ועוד תרופות תלויות מעל המיטה ורעש מכונת ההנשמה ברקע מפריע את השקט לכאורה שחותך את המתח באוויר.

היו שם הדודים הבת ואישתו, נגשתי אליה אל ורד בת דודי, כן היא אחות במקצועה ויודעת ומבינה כל שלב במצב הזה, כך שאי אפשר להסתיר ממנה, היא בהחלט יודעת לקרוא את כל שמעדכנים בגיליון הרפואי שתלוי בצד המיטה. חיבקתי אותה והיא התמסרה לחיבוק, בתקווה לביטחון של כן, אבא יהיה בסדר ויצא מזה. ניגשתי לרינה אישתו וגם היא נפלה על כתפי בדממה זועקת, והיא כולה שברירית חצי בנאדם כפי שאומרים, לא יום ולא לילה, כבר יותר משלושה שבועות היא לצידו לא עוזבת מהפחד שמא יקרה משהו והיא לא לידו מחזיקה את ידו ומלטפת.

דוד יחזקאל החייכן והחברותי, גבר חסון גבה קומה ורחב כתפיים שכל הזמן תראו אותו צוחק ומבדח, נדיר היה לראותו זעוף פנים, תמיד נהג לומר: “תצחקו מה זה החיים, בשביל מה לבכות מה זה ייתן ויביא, היום חיים אז תיהנו.” והנה הוא שוכב על המיטה כמו בובה, לא זז עיניו סגורות וידיו מלאות שטפי דם מהבדיקות והדקירות. לשונו קשורה ללא רחם כשתחבושת משסעת את פיו כדי למנוע חנק לכאורה. מוניטורים מכל עבר, צינורות, חיבורים ומעל מנצחת הטלוויזיה התלויה בעדכונים וצפצופים לקולה של מכונת ההנשמה, המזהירה ומתריעה על כל ניד וזיע. לפתע שמעתי את דודתי רחל קוראת בקול: “קום לא מתאים לך לשכב ככה, פתח עיניים. האוכל הזה לא מה שאתה אוהב, זונדה נותנים לך? קום אני אביא לך קובה כמו שאתה אוהב, פתח עיניים בבקשה.”

“מי היה מאמין שזה יחזקאל”, נשמע קולו של אבי שיחייה לאחר שלחץ ידו בתקווה לתגובה בעוד קורא לו בשמו ומבשר לו כי כולם באו לראותו ולדרוש בשלומו. אימי היקרה המומה מהמראה, וכן גם היא מיד נזכרה בסבתא ואמרה: “אני לא מאמינה, זה בדיוק כמו סבתא ה’ ישמור, לא מתאים לו ליחזקאל, לא זה לא צודק, לא יחזקאל”. ואני בליבי שומעת ורואה את המראות והתגובות ואומרת בלט, מי קובע מי לחיים ומי למוות, מי מחליט מה מתאים ומה לא? רק הוא שם למעלה היושב במרומים יודע בדיוק למי מתאים או לא מתאים, מי לכאן ומי לשם ומה אנחנו בסך הכל בני אדם. בני אדם שבאנו לזה העולם לעשות את דרכינו וכל אחד עם תפקידו וייעודו, להשלים ולחזור חזרה לכור מחצבתנו. ורק אבינו שבשמיים יודע הכל, ואצלו אין נסתר והכל גלוי.

ניגשתי אל דודי אחזתי בידו והתקרבתי לאוזנו מדברת איתו, מזכירה לו את הימים בהם הגיע אלינו לביקור, וישב איתנו מתעניין בלימודים ובהכנת השיעורים ואיך חיי החברה ואיזה תחביבים יש לנו וסיפר לנו בדיחות והיו צחוקים, ותוך כדי שאני מזכירה לו נשכחות ביקשתי שאם הוא שומע אותי שייתן לי סימן והבטתי על עיניו והוא מצמץ לי, כן הוא שמע אותי והדמעות החלו לגלוש על לחיי ושדה ראייתי טושטש, ולא יכולתי עוד להוסיף ולדבר והמשכתי לאחוז בידו הקרה עוד דקות ארוכות. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו, וזכיתי לקבל ממנו סימן ששמע אותי מזכירה לו חוויות ילדות איתו.

ביום שישי לאור נרות שבת ובתפילה בדמעות לאבינו שבמרומים,ביקשתי בתחנון לרפואתו של דודי. לאורך השישי שבת דמותו הייתה מולי, כמו והגיע להיפרד והייתה תחושה בליבי שזה הסוף והבשורה לא אחרה לבוא. עם צאת השבת נשמע צלצול הטלפון ואני כבר ידעתי, ביד רועדת הרמתי את הטלפון אומרת בקול לוחש כמעט, שבוע טוב ומעבר לקו השני אחותי השואלת “אני הראשונה שמדברת איתך?” והשבתי לה: “דוד יחזקאל?”, והיא התפרצה ואמרה: “כן, הוא כבר לא איתנו . . . והוא כל כך חיכה לתמונה שלנו יחד מהחתונה שלי, ועוד לא הספקתי לתת לו אותה, אני חייבת להביא לו את התמונה לקבר.” ניחמתי אותה בכך שזכה לראות את חתונתה במציאות שזה יותר מתמונה, אך לכאב שבאבדה כזו אין כל נחמה, החלל שנותר גדול מדי בכדי שמילים ימלאו אותו ויקלו. אדם שהולך אין לו תחליף.

יום ראשון 31.7.2011 שוב מוצאת עצמי נוסעת לבאר שבע, אך הפעם הרכב פונה לבית העלמין, כן ביום שבת בשעה 11:00 בבוקר הוא נכנע ומסר נשמתו לבורא, ליבו נדם וקו ישר וארוך מלווה בצפצוף מחריד ומחריש חתך את הדממה בשבת קודש. אישתו ביתו ובנו שהגיע מחו”ל, היו לצידו ברגעיו האחרונים, אוחזים בידיו, מלטפים ומדברים, מביטים עוד מבט אחד ואחרון על הבעל האוהב והמסור, על האבא האהוב והיקר ועל הסבא שנכדו טרם הספיק להכיר ולדעת היטב.

בית העלמין היה מלא במי שבאו מכל הארץ לחלוק לדודי כבוד אחרון, הגופה הונחה במרכז הרחבה ואישתו הספידה אותו בדברים מרגשים וקורעי לב כשאמרה: “50 שנה אנחנו יחד ואף פעם לא עזבת אותי לבד, ואני הבטחתי לך שנחזור יחד הביתה ובסוף חזרנו לבד. הכל פתאום עמד מלכת, ולא היה כאתמול שלשום, אפילו המזגן הפסיק לעבוד כמו והרגיש שאין למה עוד להתאמץ ולעבוד. בכל פעם שהנחתי את ידי בתוך ידך, סגרת אותה ולחצת והפעם לא הצלחת. בא לי להרגיז אותך עכשיו כדי שתתאמץ ותלחץ לי את היד, לא אכפת לי שיכאב לי רק תתעורר ותחזור אלי עכשיו.” “חודש ימים לא יום, ולא לילה איתך מלווה אותך עד לרגע האחרון, מי יפתח לי עכשיו את הפקקים של הבקבוקים, הלא אמרת לי כל עוד אני איתך חי וקיים אני אעשה זאת בשבילך. ומי יקנה לי פרחים ליום שישי ויביא לי אגוזים ושקדים? . . . חזי לא מתאים לך לשכב ככה, קום הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה.” וברקע קולות בכי ואנחות, מחבקים ומנחמים אחד את השני בים של דמעות.

בנו עם הדודים מחזיקים באלונקה מובילים אותו אל החלקה לקבורה, ובדרך נשמעים פסוקי תהילים והבכי מתגבר ונחלש כרחשי גלי הים ועין לא יבשה כשהורד אל אמא אדמה והקברן קורא:  ”דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה.

ואני שואלת כמה סימבולי שבחר הוא ללכת בערב ראש חודש אב, ובסמוך לתשעת הימים הנוהגים בהם דיני אבלות על חורבן בית מקדש והנה ביתו נחרב ללא אב הבית.

המקום ינחם את המשפחה בשאר אבלי ציון וירושלים, ולא יוסיפו לדאבה עוד ובבנין ירושלים מנוחה.

דוד יקר ואהוב יחזקאל בן רג’ינה, תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.

כל הזכויות שמורות לאסיה ©

עוד מהבלוג של אסיה

תצוגה מקדימה

היש דבר כזה ברור ומובן?

שמתי לב כי כל מי שאיבד אדם אהוב, בן משפחה קרוב ולאובדן בכלל בלי יוצא מהכלל יש מכנה משותף והוא המשפט: "לו היה כאן עוד קצת הייתי מלטף אותו, מחבק ומנשק ואומר כמה אוהב\ת", ועוד מילים בזה הסגנון והנוסח. מה אנחנו הנמצאים בין חיים...

תצוגה מקדימה

רבע שעה לפני הבית

מלאו להם חי שנים אך, עודם תינוקות טהורים. הם בעלי מראה מצ'ואיסט, גברברים, זרועות עם שרירים, בלורית שיער מסורקת לאחור ולבוש, שיא ההידור. מאחורי כל אותם בסמלי בגרות הם עדיין הבייבי של האימהות. זהו סיפורו של תינוק, ילד, נער,...

תצוגה מקדימה

חוכמת החיים וטיפשות בארץ התקיעות

אז מה אם קשה מוותרים? זהו מרימים ידיים שוברים את הכלים ולא משחקים? . . . נו באמת, זה היה אז בגן הילדים זוכרים? . . . עכשיו אלו הם החיים האמיתיים לכאורה, וזה כן בידנו אז בואו נרים את הכפפה, כל אחד בחייו שלו, ומספיק שיעשה שינוי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה