הבלוג של arinamusictheater

arinamusictheater

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מנובמבר 2013

החיים הם מצרף של המוני בחירות קטנטנות. מה לומר (או לא) לעובר אורח..איזו פנייה לקחת בכביש..האם לכעוס או לסלוח, להתייאש או לקוות, היכן לשתות את הקפה שלנו ומכאן גם את מי אולי ניפגוש..ויש גם בחירות כאלה שאנחנו מכירים בזה שהן גדולות..אנחנו עוצרים מראש לחשוב עליהן..עושים בדיקות..מתייעצים..מתלבטים..ורק אז (לפעמים) מחליטים.. אספר על שני רגעים שהשאירו בי חותם – רגע מהבחירות הקודמות שבו הגיע אדם קשיש במיוחד, בן 92, עם מקל ומלבוש מכובד, שרואים עליו את שנותיו אך לא סר מעיניו החן ואין מנוס מלהיישיר לזקנה מבט בעיניים, כשהרגעים הארוכים שהם הזמן שלוקח לו לצעוד כפוף אט אט, שעון על מקל הליכה, להוציא בידיים רועדות ת.ז. נושנה, לאחוז במעטפות וכך הלאה לפרגוד וכל הדרך חזרה עד שיצליח לשלשל את המעטפה דרך חריץ הקלפי, שמסמל כ”כ את הרגעים הבודדים בחיים שאנחנו ערים באמת לכוחנו לבחור, וכמה צר לפעמים הסדק לעשות הבדל…בחיינו או בחייו של אחר, יכולים להרגיש כמו נצח. זכיתי לנגן לאיש הזה כל הדרך אל הקלפי, לראות את עיניו מתרוממות אלי בהפתעה ואותו מתרגש ושואל : “זה בשבילי..?” וכמה אושר חשתי כשעניתי – כן, “זה במיוחד בשבילך..” כשפריטת אצבעותיי מלווה את דרכו …ומבטו נותר איתי זמן רב אחרי שהלך..ומהר מאוד קאט, רגע רצינות, הבוחר הבא כבר בדרכו פנימה.. ככה זה נשמע בתוך הקלפי.. https://www.facebook.com/photo.php?v=10151932835330629&set=vb.677735628&type=2&theater 2013 -ההיית או חלמתי חלום…?

19/11/2013

בחירות או לא להיות..” / מאת ארינה צימרמן

החיים הם מצרף של המוני בחירות קטנטנות. מה לומר (או לא) לעובר אורח..איזו פנייה לקחת בכביש..לכעוס או לסלוח, להתייאש או לקוות, היכן לשתות את הקפה שלנו ומכאן גם את מי אולי ניפגוש..ויש גם בחירות כאלה שאנחנו מכירים בזה שהן גדולות..אנחנו עוצרים מראש לחשוב עליהן..עושים בדיקות..מתייעצים..מתלבטים..ורק אז (לפעמים) מחליטים..בחירת כיוון לימודים או בחירת מקום עבודה. בחירת מקום מגורים או בן זוג לחיים..את הבחירות היומיומיות הקטנות מרביתנו חווים בזמן אמת כשגרתיות וחסרות כח אמיתי וברור לשנות את גורלנו..והרי אם לפני כל בחירה קטנה ניתן לה בינינו לבין עצמנו את מלוא כוחה..ייתכן כי לא נפעל כלל..כי הרי בינינו אם נשאל את עצמנו בכל רגע באופן גורלי מלווה בתרועת חצוצרה…לאן נפנה מבטנו בכל פעם שאנו חוצים את הכביש שמא בכיוון זה מסתתר אהוב ליבנו.. או התובנה הגדולה של חיינו זה עשוי להיות מלחיץ וגם..תודו מעט מסורבל -בכל אופן להסתובב עם נגן חצוצרה קבוע בכיס נשמע לא קל. וזה גם כנראה ייקח לנו נצח..

אחת הבחירות שעשיתי באוניברסיטה היתה הבחירה ללמוד עריכת דין..בחירה ב”משפטים” כדי להתקרב לאותיות ולמילים. לאנשים. לרצון להשפיע. לדרייב הפנימי להביא ביטוי רב יותר לצדק בעולם..זו היתה בחירתי לקחת חלק במאבק ליצירת סביבה אנושית טובה יותר. אני לא אדם פוליטי. לפחות לא אם שואלים את השאלה הזו במובן הפשטני. כשאתה מביט על חלוקת המשאבים בעולם, בישראל, כשמאות ואלפי אנשים מתים עדיין כל יום כעניין של שגרה במלחמות ישנות-מתחדשות עקובות מדם, כשלאנשים רבים כ”כ אין קורת גג או בטחון בסיסי וכשכל יום אתה שומע על פוליטיקאי שסרח, בישראל וגם בשאר מדינות העולם, קשה לך לאהוב אותה. קשה לך לחשוב שיש סיכוי לעשות פוליטיקה טובה. כי אם היתה כזו, מה מונע ממנה להצליח כבר ליצר תנאים שבהם כל אזרחי העולם יוכלו פשוט לחיות ולהיות. להתחלק בכל השפע הזה.. ואולי זה משום שאני יודעת שאם הייתי מתקרבת אליה מספיק לא היתה לי ברירה אלא לפסוע ברגלים רועדות היישר עמוק לתוכה. אז אני נמנעת. לפחות בינתיים. אבל הפוליטיקה חשובה לי. ומהמקום הזה בדיוק כמה אני מברכת על שנכנס לחיי הדבר המופלא הזה..תיאטרון פלייבק, שמאפשר להיפגש במקומות המורכבים והמתאגרים, בין פערי הדורות, פערי עמדות..שמעיר לחיים רגעים שנדמה כי חלפו, ומגלה לנו כמה הם פועמים ומשמעותיים..שמאפשר לנו לשוב ולנער את בחירותינו..את הסיפורים והחוויות שהם מי ומה שאנחנו היום, ומתוך כך גם לגדול כל הזמן. שהופך את החוכמה בדיעבד לחכמה של עכשיו. עם תיאטרון פלייבק גיליתי דרך מדהימה ומרתקת שכליה אחרים והשפעתה קסם. היא חוצה גבולות..פערים..ואת הים שלעיתים נמצא בין המילים..וכך בחרתי בזה כדרכי לחיים.
לפחות לעת זו בחיי הנחתי את הגלימה..את פסקי הדין..והתמסרתי כל כולי לבחירה של נשמתי..תיאטרון. מוסיקה. אנשים.
מה שעבורי הוא היום אמנות החיים.

אך חיפשתי אפיק ברור ומצומצם שבו יכולותיי המשפטיות ישרתו אף הן איזה מטרה ציבורית חשובה. יום אחד בארבע “שנים פוליטיות” (שוות ערך ל-2.63 שנים רגילות בממוצע) אקדיש את כולי לפוליטיקה באופן הכי א-פוליטי שיש. לזכות הבחירה. מתחברת עד הסוף לתקווה שיש דרך לנו כמדינה ולנו כאנושות להסדיר כללי משחק אחרים, הוגנים, שבהם התן והקח שלנו מוצאים את דרכם להתאזן כך שלאחד אין מידיי, ולאחר לא חסר. ואם אחזור לתחילת דבריי..בחרתי לקחת חלק ביום שעליו החלטנו כולנו כי הוא גורלי..שבו אנו מסכימים להצהיר שאנחנו בוחרים כאן משהו שהולך להשפיע על חיי כל אחד מאיתנו בשנים הקרובות…פניתי לבירור הפרוצדורה והתהליך התחיל – בחינות ומיונים באינטרנט, ראיון אישי, הכשרות, מבחן שצריך לעבור אותו בציון של לא פחות מ-80 ועוד כהנא וכהנא טפסים והליכים…והנה מזוודת החומר הרגיש בידי, זכות בחירה של לא פחות מ-700 אנשים עכשיו באחריותי..וכך בשנה האחרונה מצאתי את עצמי מנהלת שתי קלפיות : האחת – לבחירת ראשות הממשלה והשניה – לבחירת ראשות עיר במטרה כפולה – הראשונה לנהל קלפי תקינה וראויה שבה זכות הבחירה מתממשת במלואה; והשנייה לפגוש את האנשים, את הבוחרים ברגע הבחירה, ולהביא לקלפי חווית בחירה אחרת..וכך מצאתי עצמי פותחת את הבוקר עם..הפרגוד..החומר הרגיש..פתקים ומעטפות..וגם גיטרה ו…אף ליצן אדום. ציוד קלפי הכרחי וסטנדרטי :-).

חששתי.. ועוד איך..! שזה יהיה מביך או חלילה יתפרש למישהו כ”לא ראוי”. שמא אפול על חברי ועדה יבשים שיעקמו פרצופם מול מזכירת קלפי מזמרת..חששתי שגם בקרב הבוחרים, יש מי שזה עלול להכעיסו..אם בעניין שירת הנשים..או במה שעשוי להראות למן דהוא כהעדר רצינות..כשעבורי זה ברור שזה הכי רציני שיש..

אבל בחירה של נשמה היא בחירה חזקה וזו לא וויתרה לי על העזרים הטקטיים המיוחדים, החומר הרגיש הפרטי שלי..

להושיב אדם אנרגטי כמוני 18 שעות רצוף בקלפי זה די נועז. אתגר לא פשוט, גם אם וועדת הבחירות המרכזית לא מודעת לזה. אז כדי לפצות את עצמי, יצאתי ערב הבחירות לחגוג, וככה אחרי שעות מועטות מידי של שינה התייצבתי בבחירות לראשות הממשלה לפני חצי שנה בקלפי שנבחרה עבורי – ב…כיכר המדינה. ובאלה האחרונות מאתמול, הבחירות לראשות העיר זכיתי להגיע לחלק אחר לגמרי של העיר, שכונת שפירא. בשעת סידור הקלפי, לפני שהגיעו החלוצים שבין המצביעים תהיתי מי יהיו האנשים האלה שאפגוש היום. על פניו מדובר במשהו טכני למדי, אדם מגיע, אתה בודק את זהותו, מוודא זכותו להצביע, מעטפה, פרגוד, משלשלים את המעטפה ו..”הבא בתור”. כמה הפתיע אותי לגלות, ואולי בעצם לא..שהרגעים הקצרים האלה, אם אתה מתבונן בהם באמת, טומנים בחובם עולם ומלואו, מפגש בלתי אמצעי עם מאות אנשים ועם הצצה לסיפור חייהם.

היו אינספור רגעים מרגשים בשני ימי הבחירות האלה. זכיתי לפגוש לעיתים 3 ואף 4 דורות של בוחרים בני משפחה אחת. כאלה שהגיעו מחו”ל כדי להצביע. נערים צעירים שפעם ראשונה מצביעים, אנשים שנדמה כי אבדו כל אמונה ובכל זאת באים לבחור… וכמה הרבה אתה יכול להבין כשאתה מתבונן בתעודת זהות מלפני עשרות שנים ומולך ניצב האדם היום. ברגע אתה רואה תמונת פנורמה  מסיפור חייו, ילדים, נישואין טריים, ואולי גירושין. יש כאלה שנראים היום הרבה יותר טוב משנראו כשהיו צעירים. יש שניכר בעיניהם שעברו עליהם שנים מתאגרות.

אנשים מבוססים, לבושי כל טוב, וכאלה שבאים בבגדי עבודה מרופטים. הורים שבתוך הקלפי מאפשרים לילדיהם הצעירים להתקרב לראשונה לחובה האזרחית הכי בסיסית.

ואיתם גם האי-מפגש עם אותם אנשים, רבים מידיי, שלא באו לממש זכותם לבחור. ובשל כך בעיקר את כל היום הארוך הזה ליווה הרצון לתת לכל בוחר בקלפי, רגע של פרטיות, רגע שיזכור ויהיה נעים ומיוחד ולא טכני ויבש, גם אם לעיתים בחוץ בוחרים שממתינים רבים ביניהם על תורם, שיחזק את הרצון של מי שבא לבוא גם בפעם הבאה.

זכיתי לקבל חברי ועדה, שאף כי היו שונים ממני, ובהם אף נשים וגברים ומהגזר החרדי, התחברו בלי הרבה הסברים לאיכות הנוספת שהיה חשוב לי להביא לקלפי..שלא נבהלו מהגיטרה והאף ליצן האדום, שהסכימו להיות שותפים במשוואה שלי לקלפי אחרת.

אספר על שני רגעים שהשאירו בי חותם – רגע מהבחירות הקודמות שבו הגיע אדם קשיש במיוחד, בן 92, עם מקל ומלבוש מכובד, שרואים עליו את שנותיו אך לא סר מעיניו החן ואין מנוס מלהיישיר לזקנה מבט בעיניים, כשהרגעים הארוכים שהם הזמן שלוקח לו לצעוד כפוף אט אט, שעון על מקל הליכה, להוציא בידיים רועדות ת.ז. נושנה, לאחוז במעטפות וכך הלאה לפרגוד וכל הדרך חזרה עד שיצליח לשלשל את המעטפה דרך חריץ הקלפי, שמסמל כ”כ את הרגעים הבודדים בחיים שאנחנו ערים באמת לכוחנו לבחור, וכמה צר לפעמים הסדק לעשות הבדל…בחיינו או בחייו של אחר, יכולים להרגיש כמו נצח.

זכיתי לנגן לאיש הזה כל הדרך אל הקלפי, לראות את עיניו מתרוממות אלי בהפתעה ואותו מתרגש ושואל : “זה בשבילי..?” וכמה אושר חשתי כשעניתי – כן, “זה במיוחד בשבילך..” כשפריטת אצבעותיי מלווה את דרכו …ומבטו נותר איתי זמן רב אחרי שהלך..ומהר מאוד קאט, רגע רצינות, הבוחר הבא כבר בדרכו פנימה..

ככה זה נשמע בתוך הקלפי..
https://www.facebook.com/photo.php?v=10151932835330629&set=vb.677735628&type=2&theater

הרגע השני קרה למחרת, אחר הצהריים, הגיע לקלפי גבר בשנות החמישים לחייו, בגילופין, ועורר מהומה רבה – לא אלאה בפרטים, אבל הוא היה על סף לתקוף אותי פיזית, כי לא הסכמתי שיתפרץ ויפריע למהלך הבחירות ויעקוף אנשים מבוגרים שהמתינו לתורם.. רגל בדלת, יד מורמת וקצפו בשיא, אבל האירוע נגמר ללא אלימות..ובקלפי כמו בחיים הקצב מהיר – שעה קלה אח”כ, בוחר אחר שכבר בחר, ובעיקר רוצה להיבחר, ועם כתיבת שורות אלו נודע שכבר נבחר, רון חולדאי בעצמו נכנס לקלפי שלי (נותר רק לדמיין מה היה קורה אם שני אלה היו נפגשים..), ובזמן הקצר שהיה לנו אמר שקלפי מזמרת הוא עוד לא ראה…והציע שהוא יהיה ליצן רפואי אז הצעתי חזרה שנתחלף אם ככה ואני אהיה ראש עיר. הוא כמעט הסכים.
הנה ההוכחה..

https://www.facebook.com/photo.php?v=10151932838565629&set=vb.677735628&type=2&theater


אולי הפנטזיה הרטובה של אמא שלי עוד תתגשם… בינתיים אני נשארת בתיאטרון ובמוסיקה. בקלפי של החיים אלה כעת המפלגה והמצע שלי לעולם.

זו היתה עבורי שנה מדהימה של בחירות, ברמה אישית, חברתית (עם החלטתי לגור בלוד עיר שמציבה את כל האתגרים “בפנים”) ציבורית ופוליטית לנו כמדינה, ואף בעולם כשהמוני אדם בחרו לצאת לרחובות ולעמוד על זכותם לבחור.

2013 זה עוד לא זמן לסכם אותך..ובכל זאת, אסיים באיחול לשנת 2014 – שתהיה זו שנה של רגעי בחירה מספקים, שבהם קולנו וכולנו, אחד.

שבהם המפגש בתוך ועם סיפורי החיים הוא לב העניין.

2013 -ההיית או חלמתי חלום…?

אם זה עשה לכם חשק לפגוש תיאטרון פלייבק מוזמנים לפנות אלי בפייסבוק :

https://www.facebook.com/arina.tsimerman

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של arinamusictheater

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה