הבלוג של אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות

ariella_g

אריאלה גויכמן-גארבר מתרגמת של ספרים ומאמרים, מורה לאנגלית, בלוגרית ועיתונאית בתחום תולדות האופנה, ואמא של התאומים אדם ואליס.

עדכונים:

פוסטים: 6

החל ממרץ 2015

יום אחד כשהתאומים שלנו ישאלו אותי איך הם באו לעולם, אני אספר להם שאני ואבא שלהם שילבנו ידיים, הסתכלנו אחד על השני בעיניים ואז נכנסנו לחדר מרווח בבית מלון… עם שני עורכי דין, מתרגם, איש קשר, ואישה צעירה אחת זרה ונבוכה.

כן, שם בבית המלון המרווח שסידרה לנו חברת הפונדקאות בטביליסי בירת גיאורגיה, פגשנו לראשונה בחדר הישיבות , את האישה הצעירה והזרה שאמורה לשאת בתוך גופה את הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו. אישה שבחרנו מתוך דף פרטים שנשלח במייל, אחרי שניסינו לדלות כמה שיותר פרטים קטנים מתמונת הקלאוז-אפ שלה, בה היא נראית בוהה בחלל במבט המכובד ביותר שיכלה לעטות: חיפשנו לראות אם יש לה עיניים טובות. חמותי ציינה לטובה שרואים שיש לה מניקור בציפורניים, דבר שבטח מעיד על כך שעוזרים לה בבית והיא לא עובדת קשה מדי. אמי האוקראינית הבחינה שבמשבצת מקום הלידה של הפונדקאית כתוב שמה של העיר גורי והכריזה בהתלהבות: “זו עיר הולדתו של סטאלין! זה סימן טוב!” ואילו אני, אני הבחנתי לפתע בתאריך יום ההולדת שלה- יום אחד לפני יום ההולדת שלי. היא אמנם צעירה ממני בתשע שנים, אבל סימן זה סימן…

mystery-woman-in-scarf

אז עלינו על מטוס שהארוחה היחידה שהוגשה בו הורכבה מסוג של סלט סלק, וטסנו שעתיים וחצי למדינה קומוניסטית לשעבר. ושם, במלון חמישה כוכבים, השוכן במרכז “כיכר המהפכה”, היבטנו בפנים העגלגלות והנבוכות של הפונדקאית בזמן שהיא חתמה על חוזים שתרגם לה איש הקשר. עורך הדין שאל שאלות בעברית, עמיתו תרגם אותם לרוסית, ואיש הקשר תרגם מרוסית לגיאורגית. מתוך כל הטלפון השבור הזה, ובזכות העובדה שנולדתי למשפחה דוברת רוסית, הצלחנו להבין שהיא בת 25, נשואה ואם לשני בנים (שהבכור ביניהם בן תשע). בידיים רועדות הגשתי לה את המתנות שקנינו בארץ: בושם של מותג ידוע מהניו-פארם וחבילות שוקולד לילדיה. בדמיוני הייתי ה”דוד מאמריקה” שמביא שוקולדים אקזוטיים, אבל הפנטזיה האלטרואיסטית הזו התפוצצה לי בפרצוף כמה ימים מאוחר יותר, כאשר במהלך ביקור בסופר מקומי גיליתי את אותו מותג השוקולד על כל מדף שני! בסוף הפגישה התחבקנו בדמעות והיא ליטפה לי את הלחי. החשש הראשוני שלי התפוגג- היו לה עיניים טובות.

mother-and-child

החודשים חלפו, תפילותינו נענו ותוך זמן לא רב התבשרנו שהיא נושאת ברחמה את התאומים שלנו. אבל אז, אותן זוג עיניים חמות שהביטו בי בהבנה מתוך פנים רכות ועגלגלות, הפכו בעיני רוחי למקור של חרדה וכאב. מדי בוקר הייתי רצה לאי-מייל כדי לבדוק האם הגיעו תוצאות חדשות של בדיקות דם או תצלומי אולטרסאונד, כל צלצול של הנייד באמצע הלילה נראה לי כמו עדכון חדש במצב העוברים, ובכל פעם שדיברתי עם הצוות הרפואי בישראל חזרתי שוב ושוב על אותה השאלה: “אבל האם אפשר לסמוך עליה?” הצוות הרפואי וגם מנהלי חברת הפונדקאות הרגיעו אותי פעם אחר פעם שהיא נבחרה בתהליך סינון קפדני ושמתוך ראיונות איתה התקבל רושם של אישה אמינה ונעימה. גם עלתה ההצעה לקיים אתה קשר בעזרת שיחות וידיאו צ’ט ממשרדי החברה, שיערכו בפיקוח מנהלי החברה ואנשי הקשר על-מנת למנוע מצבים לא נעימים. הרהרתי בדבר, הבטתי בתמונתה עשרות פעמים, חשבתי על ילדיה ועל שגרת חייה. האם היא גרה בקומה חמישית ונאלצת לעלות ולרדת חמישה גרמי מדרגות מדי יום? האם היא מתגוררת במרחק שני קילומטרים מתחנת האוטובוס ונאלצת ללכת את המרחק הזה ברגל בכל פעם שהיא מתייצבת בביה”ח לבדיקות אותם היא מחויבת לעבור? האם שכניה וחבריה יודעים שבסיום ההיריון הזה היא לא תגיע הביתה עם סל- קל ותינוק מחייך? אך בסוף כל קו מחשבה כזה, חזרו מחשבותיי להתמקד בתינוקות שלי שצומחים ברחמה. העובדה שאינני יכולה למעשה לשלוט בהריונה של אותה הפונדקאית ואינני אחראית לביטחונם של ילדי העתידיים פצעה את ליבי. הבנתי באותו רגע, שעם כל הכבוד לרגשי הסולידריות שלי כלפיה, אינני יכולה לקבל אותה כישות קיימת בחיי. קיום קשר איתה משמעו קבלת העובדה שהדבר החשוב ביותר בחיי נמצא בידיה של אישה רחוקה, כאילו המשפחה שלי שייכת למישהי אחרת. בעיני נראה הדבר קשה יותר מאשר קבלת מצב בו בן הזוג בוגד עם אישה אחרת, ולא ראיתי דרך אחרת להתמודד עם רגשותיי. דיברתי על כך עם בעלי והסכמנו שלא נקיים אתה כל קשר.

two-girls-ignoring-each-other

 

כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם, לא הייתי יכולה לשרוד את המתח של אותם תשעת החודשים ללא התמיכה וההבנה של בעלי ומשפחתנו. הלוואי שיכולתי לומר שלמדתי רק לחשוב חיובי או לשחרר את ה”קונטרול פריק” שבתוכי. אבל בסופו של יום, הדבר שהרגיע את רוחי הסוערת בלילות הייתה ההחלטה שלי ושל בעלי להתייחס להריון הזה כאילו הוא הריון רגיל לחלוטין, כאילו אין עוד “גורם שלישי” בינינו לבין הילדים שלנו. שמעתי סיפורים מזוגות אחרים שדווקא יצרו קשר קבוע עם הפונדקאית וחשו קירבה ואפילו חברות כלפיה, וגם כאלה שעברו את התהליך בארץ והפכו את הפונדקאית לחלק ממשי ממשפחתם- מה שגרם להם לחוש שהם ביחד במסע הסבוך הזה. תקראו לי מוזרה או חסרת ביטחון, אבל אני ישנתי קצת יותר בשקט כשדימיתי את הפונדקאית לאיזו רוח קודש יותר מאשר לאישה בשר ודם, ומיקדתי את כל מחשבותיי על ילדנו שטרם נולדו.

stork

 

בלילה שלאחר יום הנישואין השני שלנו קיבלנו הודעת אס.אם.אס: “מזל טוב! הם נולדו באחת ועשרה!” כן, שוב הכל התהפך- באותו ערב עוד חגגנו יומולדת של חברה בבר, שיכורים וחסרי דאגות, ולמחרת בבוקר התעוררנו הורים לתאומים. כי מה אכפת ליקום שקשה לי עם שינויים דראסטיים…? שוב עלינו על טיסה ואכלנו סלט סלק, ובתוך עשרים וארבע שעות ישבנו בתינוקייה של בניין בי”ח מאפיר ומעט מתקלף, כשאנו עוטים גלימות רופאים ירוקות מעל מעילי החורף שלנו ומביטים בפנים מוכות תדהמה בתינוקות שלנו.

באותו ערב ראינו שוב את הפונדקאית- היא התאוששה בחדרה אחרי ניתוח קיסרי. פניה כבר לא היו כ”כ עגלגלות ועיניה המחייכות היו קצת כבויות. “היא איבדה הרבה דם” הסבירה לי האחות האחראית ברוסית שבורה במקצת. “מחר היא כבר תרגיש יותר טוב. תבואו אז.” התעקשנו בכל זאת לתת לה חיבוק, לומר כמה מילות חיזוק ולתת לה את התכשיט היפה שקנינו לה במתנה, לפני שהאחות האחראית זירזה אותנו החוצה כי תמו שעות הביקורים.

הפעם האחרונה שראינו אותה הייתה בשגרירות הישראלית. זה היה יום חורפי ומושלג והתינוקות שלנו, שהיו אז רק בני שבועיים, נראו כמו לאפה כשהם עטופים באוברלים עבים, כובעים סרוגים וסמיכות פוך קטנות. אנחנו הגענו לשם מלווים באיש הקשר מטעם החברה כדי להנפיק לתינוקות דרכונים ישראלים, והיא הייתה שם על-מנת לחתום על מסמך לפיו היא מוותרת על כל חזקה חוקית עליהם . דמיינתי את הרגע הזה פעמים רבות. זוגות אחרים סיפרו על בכי מרגש וחיבוקים חמים. אבל ברגע האמת, העזתי להישיר מבט אליה רק לרגעים ספורים. פחדתי שהיא תביט בילדים שלי. פחדתי שהיא תיקשר. פחדתי שהיא תשים לב שאני מסתירה את פניהם בתוך הפוך, פחות בגלל הקור ויותר בגללה. כשהמסמכים נחתמו וקיבלנו אישור ללכת, בעלי אמר שהוא חשב שראה אותה מזילה דמעה. אבל אני יכולתי להישבע שלמרות הכל, רגע לפני שהיא סובבה את גבה עלינו ונכנסה למונית שלה, העיניים שלה עדיין חייכו.

עוד מהבלוג של אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות

תצוגה מקדימה

אמהות על רגל אחת: אמהות ונכות

פונדקאות או לא להיות? תמיד ידעתי שהריון הוא לא בשבילי. אל תטעו, כבר מגיל ארבע דמיינתי את עצמי קונה מתנות קטנות לחמשת הילדים שרציתי (מספר שהלך וקטן בהדרגה ככל שהתבגרתי...). אבל הריון- זה כבר היה סיפור אחר: נולדתי עם נכות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

סיבת האבחון: ילד ביישן

  "אחרי החגים" חלפו להם ואנחנו וילדינו כבר עמוק חזרה בשגרה- בעבודה ובמסגרות החינוך. כמי שגדלה כילדה עם נכות וצרכים מיוחדים, אני רגישה במיוחד בעבודתי כמורה לכל ילד בעל לקות או קושי כלשהו. אבל עם הזמן התחלתי לגלות שבקרב...

תגובות

פורסם לפני 4 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה